בת 72. לא בקבוצת סיכון

ישראל בת 72, ומגזר קולני והיסטרי מקרוביה מתכונן במרץ ללוויה. לדידם החברה משוסעת, הכלכלה קורסת, הבריאות חולה, השחיתות משתוללת, הדמוקרטיה נשחטת, חירויות הפרט נדרסות, העוני משתולל והאפרטהייד בפתח. לחלק המבולבל ביותר בקרבה יש אפילו דגל, וכולו שחור משחור. לא שאין בעיות, מול הפארסה של הדגל השחור לא ראוי לנפנף בטלית שכולה תכלת. אבל מי שלא איבדו כל חוש פרופורציה, יודעים שישראל לא רק מניחה את הדעת בכל התחומים החשובים. אם יודעים באיזו אמת־מידה לבחון את הישגיה, מחדליה וכישלונותיה - מתברר שברובם היא הצלחה מסחררת.

ואמת המידה היא המסגרת ההשוואתית. טוב להשוות את ביצועינו עם המענה המושלם, ולנסות לצמצם ככל האפשר את הפער ביניהם. אבל אסור לערוך את ההשוואה הזו בלא לבחון במקביל את הישגינו מול אלה של חברות הדומות לנו, ולשאוב סיפוק כאשר מתברר שמצבנו טוב הרבה יותר מרובן. ההשוואה הראשונה נותנת מוטיבציה לשיפור. השנייה נוסכת ביטחון עצמי המאפשר התמדה.

יש בישראל שסעים, בעיקר בין הרוב הציוני והיצרני, לבין רוב הערבים והגרעין הקשה של החרדים, אך היא אינה חברה משוסעת. הסולידריות פחותה מהחברה המגויסת בימי הקמת המדינה, בהעדיפה, כראוי, פלורליזם רחב ומגוון עשיר של תרבויות ואינדיבידואליזם מתפרץ ויצירתי. לצידם שומר הזרם המרכזי של החברה הישראלית על חמימותן של המסגרות המשפחתיות, על מספר הילדים למשפחות משכילות ומבוססות הגבוה בעולם המפותח (פי שניים מאשר באירופה, כשליש יותר מאשר בארצות הברית) ומקיים בקרבו מידה מבוקרת ובריאה של סולידריות "שבטית".

הכלכלה איתנה דיה כדי לעמוד גם בנסיגה הקשה ובמצוקות הבלתי נמנעות של מגיפת הקורונה. מערכת הבריאות כבר הוכיחה כי היא מסוגלת להיערך במהירות יחסית גם למשבר דרמטי ובלתי צפוי. גם בלי להיות "הטובה בעולם" היא מציגה בינתיים הישגים מן הטובים ביותר, בתנאי אי־ודאות קיצונית. השחיתות נוכחת ובמוקדים אחדים פורחת ומקוממת, אך ישראל אינה מדינה מושחתת. היא ממוקמת אי שם בין פינלנד לאיטליה, כמו צרפת וארצות הברית. מוסדות חשובים אינם מושחתים בעיקרם - בצבא, ברשות השופטת ובאקדמיה, למשל, יש שחיתות, אך הם אינם מושחתים. הפוליטיקה והממשל מושחתים יותר מן הנסבל, אך פחות מבעבר. הם פשוט נחשפים יותר והסטנדרטים מחמירים יותר.

והדמוקרטיה בישראל מעולם לא היתה איתנה יותר, בוודאי לא בסכנת הכחדה. היא משופעת, מטבעה, ב"תרגילים מסריחים", תמיד היתה ותמיד תהיה. ל"פוליטיקה נקייה" מטיפים מי שהפסידו ומי שידעו טוב מאחרים לחשוף את "לכלוכו" של היריב ולהסתיר את שלהם בזירה הציבורית. כל אחד אוהב את התיאטרון המשרת את חתירתו לכוח ולבכורה: בימין טוענים ששופטי העליון מגויסים בשירות השמאל האנטי־ישראלי (בפועל הם חותרים לשררה פוליטית). בשמאל מאשימים את שליחי נתניהו שסגרו את הכנסת ואת מערכת המשפט (בפועל ניסו לעכב בכמה ימים תהליכי חקיקה שימנעו כינונה של ממשלת חירום).

פיד, ליברמן ועודה רצו לסכל בתרגיל חקיקתי מפוקפק את מנהיג הימין; נתניהו וגנץ מנסים עכשיו, בתרגיל חקיקתי מפוקפק, להבטיח את עתידם הפוליטי לשנים הקרובות. כך, באופן בלתי אסתטי בעליל, מתנהלות גם דמוקרטיות מתוקנות - בבריטניה, בארצות הברית, בגרמניה, בצרפת, באיטליה ובאחרות - בתנאי חוסר הכרעה ומשבר. מגוחך להשוות להונגריה, בוודאי לטורקיה. במילון הפוליטי הישראלי "חורבן הדמוקרטיה" מוגדר בדרך כלל: "אני לא בשלטון". חומרת האיום לחירות ולחופש הביטוי נחשפת כאשר איימן עודה - מתרץ של משטר אסד - מוזמן לנאום בהפגנת חירום להצלת הדמוקרטיה בישראל.

לישראל אתגרים רבים וקשים. בגיל 72 היא מתמודדת איתם על מסד איתן - ערכי, חברתי, מדיני, כלכלי, ביטחוני ודמוקרטי. עליה לחתור ליותר סולידריות, יותר שוויון הזדמנויות, יותר רווחה, פחות שחיתות, יותר יושר ציבורי. אבל מצבה טוב מאוד בכל הפרמטרים העיקריים. אף שהיא מאוימת יותר מכל דמוקרטיה אחרת ומתקיימת בסביבה אלימה וכושלת, יודעים אפילו מבקריה החריפים שטוב לחיות בה. יש יהודים רבים שלא יכולים להרגיש טוב, אם אינם מרגישים רע. למה לקלקל להם. שיסבלו להנאתם ביום העצמאות.

ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה, ומרצה בתוכניות ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב