משימת השיקום של שר התרבות הבא

בכל העולם רוב האמנים נוטים שמאלה. לא צריך סקרים, זה תמיד היה ככה ותמיד יהיה. שמאל מזוהה עם ערכים של שוויון וחירות ושלום, ואמנות לא יכולה להיות מגויסת. היא חייבת להציג גם את הצד השני כאנושי וכפוחד. אמנות טובה באמת מייצרת קונפליקט, לא רק על הבמה או המסך או הקנבס, אלא בליבם של הצופים.

בכל מקצוע בעולם, לא משנה איזה, מגיע רגע שבו בעל המקצוע ישאל את עצמו מה מוסרי ונכון לעשות. לפקידה בבנק אסור לאפשר חריגה מעבר לקו האשראי. אבל מה היא תעשה כשתשב מולה אם חד־הורית שחייבת להגדיל את המינוס כדי לשלם שכר דירה? האם מצפונה יאפשר לה להיות אחראית לכך שהיא וילדיה ייזרקו לרחוב?

אמנים לא באמת מחליטים שום דבר. לעבודה שלהם אין משמעות כשמדובר בחיים של אנשים. לשוטר תנועה יש יותר יכולת לכפות משהו על מישהו מאשר לאמן המצליח ביותר. אמנים משקפים מציאות, לא יוצרים אותה. אם יצירת אמנות משפיעה על חייו של צופה או מאזין, זה מפני שהם בחרו בכך, איש לא כפה זאת עליהם.

את שרת התרבות מירי רגב העובדה הזאת מעולם לא עניינה. מבחינתה, האמנים והאמנות הפכו אויב. הם משנים מציאות - ולכן אני אשנה אותם. באופן פרדוקסלי, מי שנלחמה עד חורמה באנשים שהיא היתה אמורה לייצג, היא זאת שהפכה אותם למאוד חשובים ומשפיעים. חייבים להפוך את הכל מן היסוד כי הם, היוצרים, יכולים להרוס את תדמיתה של ישראל בעולם, להשחית את נפשו של הציבור ולערער את יסודות השלטון.

במשך קדנציה שלמה רגב לא פספסה הזדמנות להפוך את התרבות לשק איגרוף ולמקפצה פוליטית. כל אירוע הפך סקנדל, כל הצגה אזוטרית הפכה למפגן כוח. במרבית המקרים היא בכלל לא צפתה ביצירה, רק הסתערה. לאט־לאט יוצרים החלו לצנזר את עצמם, בזמן שאחרים הקצינו בכוונה, רק כדי שרגב תצא נגדם.

וזה ממש לא משנה אם רגב יודעת מי זה צ'כוב או לא. מבחינתה, לעמוד על בימת התיאטרון הלאומי הבימה, כשליא קניג משמשת תפאורה לבדיחה הפרטית שלה, ולכופף את התיאטרון לטובת השפלה של עובדיו - זו הצלחה.

תפקידו של שר התרבות החדש יהיה, בראש ובראשונה, לשקם את האמון בין המערכת ליוצרים. לגרום לכך שמנהלים יפסיקו לחשוש מתגובת השר הממונה לפני שהם מאשרים יצירה. התרבות תהיה הנפגעת העיקרית ממשבר הקורונה. השר החדש יצטרך לסייע להחזיר את הצופים לאולמות על ידי הורדת מפלס החשש והפחד: גם של הקהל מהתקהלות, וגם של היוצרים מפניו.