רמיסת החוק לא מצטלמת טוב

עקרון פומביות הדיון הוביל לז'אנר שלם של סדרות טלוויזיה משפטיות. משפט אמור להיות ההצגה הטובה בעיר, וצפייה בו אמורה להוביל לתחושת אמון וכבוד כלפי המערכת. ספק גדול אם השידור מהדיון הלילי שקיימו שופטי בג"ץ בעקבות סירובו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין למלא את הצו שהוציאו לכינוס המליאה ולבחירת יו"ר חדש, הוביל לתוצאה הזו. לדעתי, סרטון הדיון צריך להפוך לחומר חובה בשיעורי אזרחות. ניתן ללמוד ממנו רבות על דרכי הפעולה של מפלגת בג"ץ, במיוחד בבואה לכבוש לעצמה שטח שלטוני חדש.

נתחיל בגיוון, או יותר נכון בהיעדרו. בכל החדר הגדול, שבו ישבו חמישה שופטי בג"ץ וכעשרה עורכי דין, לא ניתן היה למצוא אדם אחד שיזכיר לשופטים מושכלות יסוד של הפרדת רשויות. שיגיד להם שהצעד שהם מבקשים לנקוט, מינוי יושב ראש זמני לכנסת בעל סמכות מוגדרת בצו פסיקתי, הוא צעד שמעולם לא נעשה על ידי שום בית משפט בשום מדינה דמוקרטית. בתוך האולם שררה תמימות דעים מוחלטת בדבר היותו של הצעד הזה לגיטימי, ואולי אפילו הכרחי. בניגוד מוחלט לדעות שנשמעו בציבור הרחב, ואפילו בקרב ציבור המשפטנים.

נמשיך בחוסר הכנות המלווה את כל מהלך הדיון. רסן משמעותי על הרשות השופטת הוא היותה מופעלת ולא יוזמת. פעמים רבות שמענו שבית המשפט אינו בוחר את התיקים המופיעים בפניו ואת העתירות והבקשות שמביאים בפניו, ועל כן אין חשש מאימפריאליזם שיפוטי.

אולם ניתן לראות שהשופטים, במהלך הדיון, כמעט מכתיבים לצדדים את הבקשות שיתבקשו על ידם וקובעים את גבולות השיח. כל אמירה שכזו מלווה בהיתממות צדקנית מצד השופטים, לפיה הם כמובן לא אומרים לצדדים מה לעשות, אולם כל מי שחורג מהגבולות הצרים ביותר שהוצגו על ידי השופטים כלגיטימיים, ננזף, ולעיתים בחריפות רבה.

לאחר העיסוק בצורה, ניתן כמובן לעסוק בתוכן. לכולם היה ברור מה אומר החוק. הסמכות הבלעדית לכינוס המליאה נמצאת בידיו של יו"ר הכנסת, והוא אינו מתכוון ליישם את פסק הדין של בג"ץ. שעה וחצי הקדישו בית המשפט ועוזריו, עורכי הדין, שאיש מהם כמובן לא ייצג את יו"ר הכנסת או את סיעת הליכוד, להמציא פתרון המנוגד לחוק יסוד: הכנסת ולתקנון, ולרמוס את כוונת המחוקק.

והדבר העצוב הוא שהוראות התקנון הברורות והפשוטות, כלל לא קיבלו מקום בדיון. הכנסת קבעה והחליטה ברוגע ובשיקול דעת, שרק קונצנזוס והסכמה פוליטית מקיר לקיר יוכלו לחלץ את הכנסת ממשברים מסוימים. סעיף מיוחד בתקנון קובע כי הכנסת לא תדון בשום עניין בצורת דיון החורגת מהוראות התקנון, אלא בהחלטה פה אחד של ועדת הכנסת. מטרת הסעיף היא הרגעת הרוחות ושיתוף פעולה. במשפט נדרשת הכרעה; בשדה הפוליטי מתינות ופשרה הן מטרה רצויה ואף לגיטימית.

אולם מאחר שהיה ברור לכולם שגיבוש ההסכמה הפוליטית ייקח זמן וידרוש ויתורים, בחר בג"ץ להתגייס לטובת צד פוליטי, ולגרוס את התקנון. בבהילות רבה ובאישון לילה מינה בית המשפט כונס נכסים על פטישו של יו"ר הכנסת.

יצירת חוקים כמוה כיצירת נקניקיות - לא מראה אסתטי במיוחד. בזכות התקלה הטכנית שחשפה את הדיון הלילי של בג"ץ, גילינו שגם רמיסת החוקים לא מצטלמת כל כך טוב.

עו"ד שמחה רוטמן הוא היועץ המשפטי של התנועה למשילות, ומחבר הספר "מפלגת בג"ץ"