לא לדלג על ההזדמנות

ספק אם ישנו היום בישראל גורם מדיני או ביטחוני בכיר שמעורב בענייני עזה, ואינו סבור כי קיימת כעת שעת כושר נדירה – אולי חד פעמית – להגיע להבנות והסדרים עם חמאס, כולל בנושאים שעד לאחרונה נראו כבלתי פתירים.

לא מדובר באהבת מרדכי פתאומית שנחתה על הנהגת החמאס, אלא בפרגמטיזם טהור. עזה במצוקה חסרת תקדים. צעד וחצי מהתהום. המצב הכלכלי גרוע, משק האנרגיה בקריסה, התברואה מתחת לכל ביקורת (הקיצונים טוענים שהיא הגרועה בעולם). ועל כל זה נוספה הקורונה, שמבעיתה את תושבי הרצועה, בהכירם את מערכת הרפואה הכושלת וחסרת האונים שאמורה להציל אותם מידי המגפה.

באוגוסט ימלאו שש שנים לסיומו של מבצע צוק איתן. חמאס פתח בלחימה, בתקווה שהיא תחלץ אותו מהמצוקה. הוא האמין שהעולם (המערבי ובעיקר הערבי) יתעורר, ייזכר בעזתים הנצורים, ויושיט להם יד. הבטחות הוא קיבל אז בלי סוף, אבל המימוש היה אפסי. דאעש ואיראן תפסו את הכותרות, ועזה חזרה לבעיות שלה: בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום, בדיוק כמו ששר זוהר ארגוב ב"בדד" האלמותי.

שלוש שנים וחצי ישב חמאס בשקט, בתקווה שמישהו יושיט לו יד. לישראל היו אז לא מעט הזדמנויות לעשות זאת, אבל היא דילגה על כולן. במקום שהשקט המוחלט שצוק איתן השיג ינוצל להסכמות, הוא בוזבז לחינם. המצב בעזה המשיך להתדרדר, ולחמאס נמאס; לפני שנתיים – ביום האדמה 2018 – הוא התחיל ב"הפגנות העממיות" על הגדר, שסימלו את חידוש המאבק האלים נגד ישראל.

בשנה האחרונה עזרה ישראל לחמאס לרדת מעץ ההפגנות. לעתים בגזרים (לישראל חלק מרכזי בשכנוע ממשלת קטאר להעביר מימון חודשי קבוע לחמאס), ולעתים במקלות (האחרון שבהם בחיסולו של בכיר הג'יהאד האיסלאמי בהאא אבו אלעטא, בנובמבר אשתקד). בין לבין ניהלו הצדדים פלירט ממושך, בתיווך מצרי, בניסיון להגיע להבנות – משהו בין "הסדרה" שרצו הפלשתינים, ל"הרגעה" שחיפשה ישראל.

הפער בין השניים אינו סמנטי. ישראל מוכנה ללכת את כל הדרך ל"הסדרה" – שתכלול שיקום עמוק של הרצועה והקמת תשתיות נרחבות, לרבות אופציה לנמל אווירי וימי – אבל דורשת בתמורה את פירוז הרצועה ואת הסדרת עניינם של השבויים והנעדרים. חמאס לא מוכן לשמוע על התנאי הראשון, והצמיד תג מחיר בלתי אפשרי לשני.

אלא שכעת, תחת הקורונה, השתנה משהו בעזה. חמאס מוכן לדבר. הוא פרגמטי יותר. כפי שפורסם אתמול בישראל היום, בצמרת המדינית-ביטחונית סבורים שיש כעת שעת כושר נדירה להגיע לעסקה שתחזיר הביתה את גופותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורן שאול, ואת האזרחים אברה מנגיסטו והישאם א-סייד.

עסקה כזאת לא תיעשה בחינם. אפשר לשכוח מכך. היא תדרוש ויתורים גם מישראל, חלקם כואבים. אסירים ישוחררו. רובם מבוגרים וחולים, אבל חמאס מתעקש גם על שחרור מלא של כל משוחררי שליט שנכלאו מחדש בשנים האחרונות. מתישהו בקרוב זה יגיע להכרעה. בצה"ל ובשב"כ סבורים שמדובר בהזדמנות פז לסגור לא רק את הנושא הזה, אלא גם לייצר גשר משמעותי מול חמאס. אם ישראל תשכיל להצמיד לכך גם סיוע הומניטרי ורפואי נדיב מול הקורונה, האופק להסכם רחב בהרבה פתוח.

זה לא אומר שחמאס יצטרף לתנועה הציונית. אבל הוא מפוחד מהמגפה, וחושש שביחד עם המצב הכלכלי היא תוביל את הציבור העזתי לצאת לרחובות. לכן יש מולו שעת כושר – חלון הזדמנויות – שכדאי לנצלו. אם גם הפעם תיטרק הדלת, חמאס לא יהסס: בבחירה בין שלטונו לבין ביטחוננו, הוא יבחר בראשון. בהיעדר התקדמות, הוא יחדש את האש לישראל.