לא להיכנע לתבהלה הירדנית

53 שנים אחרי שהממלכה ההאשמית נפרדה מהבקעה במלחמת ששת הימים, ו־32 שנים אחרי שהודיעה על ניתוק קשריה עם "הגדה המערבית" ואף ויתרה על טענותיה לריבונות שם - מנסה כחול לבן לערב את ירדן, כמעט בכוח, ב"מחלוקת הסיפוח" עם הליכוד. הטענה של גנץ ואשכנזי בשיחות על הקמת ממשלת אחדות היא, שסיפוח שלא על דעת ירדן יסכן את מערכת היחסים המיוחדת שלנו עם הממלכה, ובכלל זה את השקט ארוך־השנים בגבולנו המזרחי.

אלא שטענה זו מתעלמת מרבדים נסתרים במערכת היחסים בין ישראל לבין ירדן, ובעיקר מהעובדה שקיים פער גדול בין התנהלות ירדן מולנו במישור הגלוי - רטוריקה מתריסה ולעיתים מסיתה - שנועדה לרצות את הרוב הפלשתיני בתחומה - לבין התנהלות הממלכה בפועל ומאחורי הקלעים.

ירדן "בולעת" הרבה "צפרדעים ישראליות" לאורך השנים, כדי לשמר מערכת יחסים בלתי פורמלית עם ישראל שחיונית לעצם קיומה. במסגרת זו נהנית ירדן משיתוף פעולה כלכלי, צבאי ומודיעיני עימנו, שלא פעם מתגלה כקריטי בעבורה. ירדן גם נהנית ממעמד מיוחד בהר הבית והיא הפכה למעשה לשותפה השקטה של ישראל בניהול ההר. בעיני ירדן, מעמד זה חיוני כמעט קיומית, לאור מקומו של אל־אקצא בתודעה ובנרטיב של השושלת ההאשמית ורבים מתושביה, והיא תחשוב פעמיים לפני שתסכן מעמד זה.

לכך יש להוסיף את קשריה של ישראל עם ארה"ב וסעודיה, ששירתו היטב את ירדן לאורך השנים, וגם את תלותה של ירדן הענייה, עתירת הפליטים ומעוטת המשאבים הטבעיים, בסיוע חוץ. ב־2018, למשל, חתמה ארה"ב עם ירדן על הסכם להעברת סיוע צבאי וכלכלי בסך 6.5 מיליארד דולר לחמש שנים.

כמו סבו הגדול עבדאללה וכמו אביו חוסיין, גם עבדאללה השני מקיים עם ישראל מערכת יחסים מעל ומתחת לפני השטח. כדי לשמרה, השלימה ירדן לאורך השנים - גם אם בחריקת שיניים - עם סיפוח מזרח ירושלים למדינת ישראל, עם הקמת שרשרת השכונות היהודיות שם, עם העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, ועם הכרת ארה"ב במעמד ההתנחלויות. היא "תשרוד" באותו אופן גם את סיפוח הבקעה והיישובים היהודיים ביו"ש, מה עוד שהשאיפה האחרונה של ירדן היא למצוא עצמה מתחזקת גבול מורכב מול מדינה פלשתינית ב"גדה", שמאיימת בחבירה עם האוכלוסייה הפלשתינית בירדן, ובערעור השלטון שם.

הירדנים מעדיפים שצה"ל ימשיך לחצוץ בינם לבין הפלשתינים תושבי "הגדה", ונוח להם כמובן הרבה יותר שהחציצה הזאת תוסיף להתקיים ללא ריבונות ישראלית. אלא שגם אם תוחל הריבונות, נראה שירדן לא תשבור את הכלים ולא תשרוף את כל הגשרים. ייתכן שנהיה עדים להחזרת השגריר ואולי אף להשעיית חוזה השלום, אבל במהות, ניתן להעריך שיחסי ישראל־ירדן והאינטרסים של שתי המדינות לא ישתנו. ייתכן אמנם שלתקופת מה הם "יירדו למחתרת", אך לא מעבר לכך.

מיצוי ההזדמנות החד־פעמית להחלת הריבונות על היישובים היהודיים ביו"ש הוא אסטרטגי וחיוני לא פחות ממערכת היחסים האסטרטגית והחיונית עם ירדן. המחיר שנשלם מול הממלכה על הצעד הזה, שווה את התמורה. ירדן אולי תזעם, תיפגע, תמחה, תאיים ותשתלח בנו, אבל בסופו של יום, האינטרס יגבר, ומערכת היחסים שלה עם מדינת ישראל - גם אם לא הרשמית - תישמר.