"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אליהו, הנביא שהלך עם האמת שלו

,עודכן

לאליהו הנביא היתה אסטרטגיית יציאה. ממש כמו שהממשלה מנסה לגבש. היתה לו גם אסטרטגיה של חשיפת פרצופם האמיתי של סובביו, וגם לנתניהו יש כזאת, למרות שהם לא היו מסתדרים. מה שבטוח, לאליהו הנביא היו יותר בתים מהרגיל להגיע אליהם ברביעי בערב.

משפחת עולים בסדר פסח, תל אביב 1946 // צילום: זולטן קלוגר/לע"מ

פסח הוא הזמן הזה בשנה שבו אליהו הנביא הופך להיות זקן חביב ורצוי בכל בית, הדמות הפופולרית מכולן. הנוסטלגיה - וגם הקנאה בסנטה קלאוס - עידנה את היחסים של עם ישראל עם הנביא שאמר לנו את האמת בפרצוף, אפילו שהיינו ממש על הפנים.

אליהו הנביא הוא מותג של קנאות ושל אמת. ספק אם גם בעת חירום היה שומט את האמיתות שהאמין בהן כדי לחבור לממשלת אחדות, דחופה ככל שתהיה. במיתולוגיה שלנו מקובל שמשאירים לו כוס ענקית של יין. לכל אחד יש את גביע אליהו שלו: יש בתים שבהם ממלאים גביע שנשמר בגטאות ומחנות בחירוף נפש, יש בתים שבהם נשפכו כספים על גביע זהב שממנו יישפך רק יין, והשנה אולתרו כוסות גדולות גם בגזרת החד־פעמי. מורשת שבה "משנים מפני השלום" משאירה דלת פתוחה דווקא לנביא שלא פחד להיות קיצוני זאת חתיכת סתירה. אז זהו, שלא.

כי כל אחד מאיתנו מסתכל על עצמו ובטוח שהוא לא קיצוני ושיש, איפשהו, נביא אחד צדיק שיודע שהאמת נמצאת אצלו. אנחנו מחכים, אולי פעם אחת אליהו יגיע ויישב איתנו לבירה. אחר כך הוא ילך ויגלה לכולם שמגיע לנו את תיק המשפטים ואת החוץ ואת ועדת הכספים ובאותה הזדמנות גם יגאל אותנו מתיק הבריאות.

ויש גרסה אחרת, שטוענת שהדלת פתוחה כי אנחנו, היהודים המהממים, הצודקים והמתונים, נותנים לאליהו הנביא הקנאי הזדמנות לראות כמה גדלנו ויפינו. לראות שהוא קטרג על האמונה שלנו ועל יכולות השימור היהודיות והוא מה־זה טעה. כי הנה - כשזה מגיע למסורת אנחנו תלמידים מצטיינים.

ליל הסדר וברית מילה, מצוות שהדם הוא מוטיב חוזר בהן - פעם פיזית ופעם סמלית - הן המצוות הכי פופולריות ביהדות, ואנחנו מזמינים את אליהו לראות מקרוב את הנס, לראות שטעה לגבינו. האם הוא באמת טעה? האם אנחנו חוגגים את ליל הסדר מתוך אמונה או מתוך כיף משפחתי? האם אנחנו מלים את ילדינו מתוך לחץ חברתי או מתוך שכנוע עמוק בטעם המצווה? על זה עדיף לענות אחרי בקבוק יין פטישים.

לאליהו הנביא היתה אסטרטגיית יציאה. פעם עלה השמימה, ומאז מפר את הסגר רק באירועים מיוחדים.

•••

ועוד מילה על אמת. סאגת "התקשורת VS בני ברק" נרגעה, גל השנאה חלף וכעת שוטף אותנו גל אחדות, ששיאו בתאורת החירום על חזית עיריית תל אביב שצבעה עצמה בדגל עיריית בני ברק. תכלס - התרגשתי. נכון שמייד זכרתי שבשעת הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון עיריית תל אביב גירשה אוהל של מפונים חסרי בית מאזור רכבת ארלוזורוב, אבל העיתים משתנות ואולי היום היו נוהגים אחרת.

בכל זאת, פרט קטן לפרוטוקול שמשום מה לא צוין: הביקורת על החרדים שממשיכים כמעט כרגיל הגיעה מאולפנים שהמשיכו גם הם כמעט כרגיל. אמנם הופגן מרחק בין מגיש למרואיין, וחלק מהכתבים שידרו מהבית, אבל הצופה לא רואה שיש אנשים רבים שנמצאים בשאר חלקי האולפן המצקצק. נכון, כולם עם אלכוג'ל ומסיכות, ולכולנו יש אישורי עובד חיוני. בני ברק והתקשורת מצויים משני צידיה של האמת, אבל רק אחד מהם מסוקר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר