ונברך: לשנה הבאה, בשגרה מבורכת

בליל הסדר שיבוא עלינו לטובה בתשפ"א, נבין טוב יותר למה סבתא רחל־לאה הסתפקה בכל ערב פסח בלברך "הלוואי איבער א־יאר" (הלוואי בשנה הבאה), ולא התיימרה ליותר מכך. מתברר כי גם שנה היא פרק זמן משמעותי, בעיקר בנסיבות של איומים מיוחדים.

געגוע למה שנראה מובן מאליו // צילום: אורן בן חקון

ב"מה נשתנה" ישאלו אותנו איך זה שאנו יושבים סביב שולחן, כולנו מסובים, קרובים זה לזה, בבגדי חג, מתחבקים ומתנשקים, ובשנה שעברה הסתפקנו בליל סדר "זומי"? ב"עבדים היינו" נספר על ימים ארוכים שבהם הצטווינו להפסיק לעבוד, להתרחק, לעטות מסיכות, ללבוש כפפות ולהסתגר, בשל מגיפה שאיימה על כולנו. על שבועות ארוכים שבהם חיינו בסרט מוזר, שלא ידענו אם לצחוק או לבכות, שבהם הזולת היווה איום, הקִרבה האנושית הפחידה, וכל כך הרבה דברים שהיו טובים וחשובים קודם, הפכו רעים, או חשובים הרבה פחות.

אנשים לא מיהרו לישיבות, לא טסו לחו"ל, ואפילו לא נזעקו לבתי חולים אלא אם כן באו מים עד נפש ממש. תלמידים לא הלכו לבתי הספר, סטודנטים לא הלכו לאוניברסיטאות ואנשים לא הלכו לעבודה. הנוהגים לא עקפו אחרים בכביש, וכמעט שלא היו תאונות דרכים. היה הרבה שקט, גם ברחוב העירוני הסואן, הבריות לא הלכו להצגות ולסרטים, ובאולם הקונצרטים היה יציע המאחרים ריק כמו האולם עצמו.

נספר כמה שונים היינו מעצמנו, אז לפני שנה, איך נוכחנו שבסוף מה שבאמת חיוני לנו הם הסופרמרקט ובית המרקחת, ופתאום גילינו את הרופאים והאחיות, הבנאים והמנקים, הרוקחים ושליחי המכולת, כל "תומכי הטרור" המפורסמים, שעשו, כנראה, הפסקה קצרה בתמיכתם בטרור, כדי לתמוך דווקא בנו, כשהם מסכנים את עצמם למעננו ולמען משק ביתם.

ונספר ביציאת הקורונה, ובימים שלפני יציאתה, על כך שלפתע התחוור לנו כמה חשוב לקיים רשת של רווחה ושל קצבאות ושל ביטוח בריאות לכל, ואיך הבטנו ברחמים על אמריקה המאמינה כל כך ב"ממשלה קטנה" ובהפחתת מסים, ובשוק חופשי לחלוטין, ואשר עומדת מול המגיפה בחוסר אונים ובאובדן עשתונות מבהיל, וממשיכה להאמין כי רובה אחד או שניים לכל אזרח יצילו אותו מן הקריסה.

ונודה שגילינו שהמגיפה אינה עוצרת בשום גבול, ושהאיום האמיתי עלול להיות הטבע, ולאו דווקא השכן, וכי אם לא נשתף פעולה עם השכנים, נשלם אנחנו את המחיר העיקרי. אבל גם גילינו את שיתוף הפעולה המדהים בין חוקרי הרפואה בעולם, שהשעו כל פעילות אחרת, והתמקדו במאמץ אחד - למצוא תשובה למגיפה, מה שיכול להתרחש רק כחלק מן הגלובליזציה המצילה והמסוכנת גם יחד.

ואז נעבור לארבעת הבנים. לחכם היה אישור של עובד חיוני, הוא שמר על עצמו במסגרת האפשרויות, ועבר את ימי המגיפה במהירות ובלי נזק. הרשע ישאל איפה אלוהים כשזקוקים לו. התם יברך הגומל, ואילו זה שאינו יודע לשאול יסתפק בהסבר שלנו, במסגרת ה"את פתח לו". אנחנו נעניק לו את תשובתו הנצחית של הממסד, שאי אפשר להיערך מראש לצונאמי, או לסתם שיטפון בדרום, או למלחמה באמצע יום כיפור, ולא לרעידת אדמה, ולא לשריפות גדולות מאוד, ולא לשלג של כמה ימים רצופים, וגם לא למגיפה. והוא ייאלץ לקבל את תשובתנו, ויבין כי כל מה שנותר הוא לקוות שלא יקרו לנו דברים רעים בעתיד. אשרי המאמין.

ובתפילת ה"הלל" נזכור להלל את השגרה. השגרה האפורה, זו הכמעט־משעממת, הנראית מובנת מאליה, של הרחוב הסואן, החנויות הפתוחות, התורים בבתי הקפה והמסעדות, בתי הספר האפרוריים וגני הילדים הרועשים, הביצים לכל דורש, הפקקים. בליל הסדר תשפ"א תחזור השגרה להיות מובנת מאליה, ואנחנו נזכיר את הימים שבהם היא היתה רק געגוע.