להפסיק את ציד הבוגדים

באווירה הכבדה שמגיפת הקורונה החריפה מאוד - אך לא יצרה אותה - מתבלטים מוקיעים למיניהם, מנופפי אצבע מאשימה, ממהרים לפרוק רגשות של פחד וזעם אין־אונים ושיפוט מציאות לא יציב. "מכשפות" או "בוגדים" מועלים על המוקד, וההוקעה "מסבירה" מה השתבש, כי היא מספקת אשמים שהם כביכול הסיבה למשבר.

בדרך כלל המוקיעים באים מהשוליים הימניים והשמאליים. ארגון הסטודנטים הימני "דיכוי בוגדים" (ד"ב) ב־1972-1971 היה תופעה כזאת, שחזרה והבליחה בימי המאבק על הסכמי אוסלו. שיח הוקעה חדור רגשי זעם ונקם כזה מאפיין תעמולה קומוניסטית, אנרכיסטית או פשיסטית שמתפרצת באופן מחזורי בעולם וגם בארץ. הוא מזייף בדרך כלל את תמונת המציאות, ונזקו גדול בזמנים של פחד ואי־יציבות.

הדוגמה החשובה ביותר לשיח כזה בהיסטוריה שלנו אירעה בשנות האימה של משבר יהודי אירופה לפני השואה, מראשית שנות ה־30. הימין והשמאל ביישוב היהודי בארץ "הצטיינו" אז בשיח הוקעה מערער: אלה ציירו את אלה כבולשביקים, משרתי הבריטים או הנאצים, רוצחים פוליטיים, פשיסטים. ובזמן חירום לא רק חברה לא־ריבונית כמו זו של היישוב, אלא גם מדינות לאום ריבוניות מועדות לגלוש לשיח הוקעות כזה. הסיטואציה הפסיכו־חברתית יכולה לחולל אחד משני הפכים: קריעת החברה לגזרים או התגבשותה להגנה על החיים והטוב המשותף.

בני גנץ נענה לצורך להתכנס סביב מוקד סמכות כשנעתר לקריאת נתניהו לחבור לממשלת חירום. אבל בדיוק מאותו רקע פסיכו־חברתי אפשר להבין את מסע ההוקעה נגד גנץ, אורלי לוי־אבקסיס ועמיר פרץ, ונגד הסופר דויד גרוסמן, בתור "בוגדים". אחריהם אולי באים בתור "החרדים" שנתונים עכשיו למסע בלתי־מרוסן של הוקעה מכלילה.

אנחנו חייבים לבחור בין שתי תגובות אופייניות למצבי אימה קיבוציים: הוקעה והתפוררות או התלכדות. גם במצב כזה אופוזיציה לגיטימית, אם כי לא חיונית (בריטניה התנהלה היטב בלי אופוזיציה משמעותית כשהיטלר איים לפלוש אל חופיה). לחוסר מזלנו, המגיפה באה אחרי שנה של מתח פוליטי והוקעות "רגילות" בבגידה. די להזכיר את ההאשמות חסרות השחר שנתניהו "בוגד", מפני שאישר לגרמנים למכור צוללות למצרים; והרי הגרמנים שתרמו את הצוללות לישראל לא באמת נזקקו לאישורו, והמצרים היו יכולים לקנות צוללות ממקור אחר. מהעבר השני, הימין לא הסתפק בביקורת חריפה, ומוצדקת, ויִיחס "בגידה" להנהגת המרכז־שמאל בישראל, בגלל התוכנית של אחדים בהנהגת כחול לבן המאוחדת להישען על "המשותפת" ולהפוך את הבוחר הערבי לבורר קבוע בין הימין לשמאל באמצעות בחירות ישירות לראשות הממשלה.

הלאומיות של הרוב היהודי בישראל עשויה להתגבר על שיח ההוקעות הזה. אבל האם יש מקום לתקווה גם כשמדובר במעמדם של הערבים אזרחי ישראל והנהגתם הפוליטית, שהיתה נתונה להתקפות חריפות של נתניהו בבחירות האחרונות? גם כאן השיח הדיכוטומי בוגדים־נאמנים מסרס את הדיון החשוב במורכבות הייחודית של הנושא. מצד שני, הדיון הזה עטוף שכבות הגנה ואף צביעוּת, מפני שהוא מסוכן. מצבי חירום - וישראל "התברכה" בהם - יכולים להיות מסוכנים כאשר מיעוט לאומי ודתי קורא תיגר על האתוס היסודי של חברה, כמו שקרה ב־2001. אבל מדינה דמוקרטית איננה מעוניינת לסמן קבוצות אוכלוסייה בתוכה כלא־נאמנוֹת. וזו הסיבה הממשית, להבדיל מהתפלפלות פרשנית, לעובדה שבית המשפט העליון עוקף למעשה בעקביות את החוק האוסר על התמודדות מפלגות התומכות בטרור (בל"ד) או שוללות את היותה של ישראל מדינת לאום של העם היהודי (שאר המפלגות הערביות).

אבל העובדה היא שאזרחי ישראל הערבים אכן מצביעים להנהגה שמערערת על זכות ההגדרה העצמית של היהודים. זה מוכרח להוליך, שלא בטובת כולנו - יהודים וערבים - לעימות נוסח 2001 בשאלת הנאמנות למדינה. ההתרסה של ההנהגה הערבית, והמשבר העמוק של הלאומיות הערבית, לרבות זו הפלשתינית, ולעומת זאת תהליך הישראליזציה של הערבים בישראל - כל אלה יחייבו אותם לבסוף לבחור בין ישראל לבין ההנהגה המושכת אותם לפלשתין השלמה. למדינת ישראל יש עניין ברור לקרב אותם אליה, אבל גם להבהיר להם שערעור מדינת הלאום היהודית איננו אפשרי.

פרופ' אבי בראלי הוא מרצה במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב