הגיע הזמן לפוליטיקה ערבית פרגמטית

החלטתה של ח"כ ע'דיר מריח שלא להצטרף לממשלת נתניהו־גנץ, משקפת את הקונפליקט האופייני לפוליטיקה הערבית בארץ: המתח בין היצמדות לעקרונות לבין פרגמטיזם. נכון, מדובר בהחלטה אישית של מריח, ובנחישותה לעמוד בהבטחת בחירות, לרבות תיקון חוק הלאום וביטול חוק קמיניץ. אך זו דילמה שבה יעמוד כמעט כל ח"כ ערבי, אם ידבק באידיאולוגיה שלו - ורק בה.

בקרב מרבית הציבור הערבי בישראל, כולל העדה הדרוזית, קיים רצון גדול שהנציגים בכנסת ישפיעו כחלק מתהליך קבלת ההחלטות. וכן, קיים גם רצון שהם ייכנסו לקואליציה, כל קואליציה. תם עידן הציפייה לייצוג פרלמנטרי סמלי או הסתפקות בתפקיד אופוזיציה תמידית.

אולם שאיפה זו של הציבור הערבי נתקלת בשתי חזיתות סירוב: ראשי הקואליציה, מימין או משמאל, מרבין ועד נתניהו, אינם מעוניינים לצרף מפלגה ערבית על "מלא־מלא", ומנגד, גם ח"כים במפלגות הערביות מתנגדים לשרת בממשלה שעשויה לקבל החלטות הנוגדות את העקרונות והאידיאולוגיה המכוננת שלהם, או להעניק לממשלה לגיטימציה בעצם השתתפותם.

אך מול גישה זו, ניתן להעמיד כדגם חלופי את הפוליטיקה ברשויות המקומיות. מדוע בערים מעורבות, כמו עכו, רמלה או לוד, יכולות בל"ד וחד"ש להצטרף לקואליציות בראשות הימין - ואילו בממשלה לא? עובדה שאפשר - ושזה גם מצליח.

נכון. מנהיגי ישראל לא מוכנים או לא בשלים להכיר במפלגות הערביות כשותפות מלאות בממשלה; הם מבקשים קונצנזוס ציוני, ואינם תרים אחר קונצנזוס ישראלי. למפלגות הערביות נוח לכאורה יותר עם מפלגות השמאל, מסיבות הקשורות לתפיסת הסכסוך ויחסי יהודים־ערבים. אך בניגוד לעבר, המפה הפוליטית מתארגנת כיום בשני גושים: גוש ימין המחובר למפלגות דתיות וחרדיות, וגוש ימין חילוני־ליברלי, שחלקים ממנו מזוהים לפעמים כ"מרכז". מלבד הרשימה המשותפת וכמה ח"כים בודדים במה שנשאר מהעבודה וממרצ, מה נותר מהשמאל "של פעם"? כל פוליטיקאי ופוליטיקאית ששואפים להשפיע מתוך הקואליציה, מוכרחים ללמוד למצוא דרכים לשתף פעולה עם הימין, לגוניו ולצורותיו. זו לא "הרמת ידיים" או "בגידה באידיאולוגיה". זה גם לא אופורטוניזם. זה פרגמטיזם.

על הפוליטיקאים הערבים לאמץ גישה פרגמטית, להציג תנאים שגם הצד השני יכול לחיות איתם, ולא להתחיל מהצבת קווים אדומים בלתי עבירים. בינינו, אם ידבקו באידיאולוגיה לאומית נוקשה, הם יתקשו לשבת אפילו בממשלה שמרצ תקים.

ה"פספוס" הגדול של ח"כ ע'דיר מריח לא נוגע רק לאינטרסים של ציבור בוחריה בעדה הדרוזית. הוא נוגע להחמצת ההזדמנות להציג פוליטיקה ערבית פרגמטית שכזו, שאינה כרוכה בוויתור על הזהות האידיאולוגית. להפך.