אז למה הם בוחרים בהם?

אם הציבור הערבי רוצה להשתלב, מדוע הוא בוחר שוב ושוב במנהיגות הפוסלת את הלגיטימיות של המדינה היהודית ומזדהה עם מגוון אויביה ועם מלחמתם בישראל? מדובר בסממן חשוב של התרבות הפוליטית הערבית שאומץ גם בקרב אזרחי ישראל הערבים. הסממן הזה הכשיל את בני האזור, ומסביר חלק ניכר ממצוקתם. הוא מסביר גם את מצוקת הפלשתינים ואת כישלונה המתמשך של תנועתם הלאומית להיחלץ ממנה. בשורשו של הכשל התרבותי הזה ניצבת תפיסה מעוותת של כבוד שבטי.

כבוד הוא עניין חשוב וחיובי בחיי הפרט, החברה והלאום. בלא המחויבות הערכית הזו קשה להסביר הרבה מן ההתנהגות הנאצלת של בודדים וקבוצות, והרבה מכושר העמידה בתנאים כמעט בלתי נסבלים של דיכוי, הזנחה, מלחמה ומחסור. בלא המחויבות למערכת הערכית הכרוכה בכך, אי אפשר גם להסביר כמה מהישגיה הגדולים של האנושות. הכבוד העצמי של עם העומד ברשות עצמו ואחראי למעשיו ולגורלו, ניצב בלב המערכת הערכית של הציונות ומסביר הרבה מהצלחתה. אלא שכל ערך חיובי יכול להפוך לנטל, אם הוא מעוות באופן הנוטש את הלוז המחייב עבודה קשה ומאדיר את הקליפה של הרושם המזויף. תנועות לאומיות ערביות במאה האחרונה כשלו, במידה רבה, משום שאימצו את העיוות הזה. הפלשתינים הביאו את העיוות לשיאו.

הלוז הוא בניית חברה ואומה. חברה המשתחררת משלטון קולוניאלי וממקדת את עיקר משאביה בבניית עתיד טוב לבניה ולבנותיה - בחירות האדם, בביטחון החיים והרכוש, בחינוך, בבריאות, ברווחה ובסולידריות חברתית - ראויה להערכה ולכבוד על הישגיה. הזנחתם הגמורה של כל אלה והפניית המשאבים לדיכוי העם, לשחיתות, למלחמות שבטיות ולהתרסה חלולה נגד ה"אימפריאליזם האמריקני", הובילה למבוי סתום ועוררה בוז. מבין עשרות המדינות שזכו בעצמאותן אחרי מלחמת העולם השנייה, שייכות לקטגוריה הראשונה מדינות כמו הודו, סינגפור וישראל. לשנייה שייכים רוב מדינות ערב והפלשתינים. הראשונות זוכות להערכה בזכות הישגיהן בתנאים קשים. האחרונות ניסו לבנות לעצמן מעמד מכובד באמצעות קיצורי דרך כושלים.

אלה העלו מקרבם מנהיגים כמו ג'מאל עבד אל־נאצר, סדאם חוסיין, חאפז אל־אסד, מועמר קדאפי ויאסר ערפאת. הם זכו לאהדה ציבורית רחבה בארצם ובאזור ובנו את הלגיטימציה ואת מדיניותם הבינלאומית על אידיאולוגיה רדיקלית, התרסה, אלימות ומלחמות. מנהיגים שניסו לבנות את חברתם ולהתרחק מכל אלה - המלך חוסיין ושושלתו הם דוגמה בולטת - הוצגו כבוגדים וכ"סוכני האימפריאליזם והציונות". במה הלהיבו הרדיקלים את הציבור? ב"כבוד" מזויף וגאווה מפוקפקת וקצרת ימים, בעת שהוליכו את אומותיהם למצוקה מתמשכת ולאסונות חוזרים ונשנים. מחיר ההזיה הזו מומחש בחורבנן של סוריה, עיראק, לוב ואפילו במצרים, 40 שנה אחרי מותו של נאצר.

התנועה הלאומית הפלשתינית הביאה את העיוות הזה לשיאו, בהימנעותה השיטתית מבניית אומה וטיפוח חברה, ובדבקותה במנהיגים מסוגם של המופתי, ערפאת והנייה, שהביאו חורבן מתמשך על עמם בשם "הכבוד הלאומי" ו"העמידה האיתנה". הם מתבשמים ב"כבוד" של הקרבת ה"שאהידים" מפוצצי האוטובוסים ואינם מציעים לעמם דמויות מופת אחרות. בונה האומה שקם לפלשתינים ויכול היה להפנותם לאפיק קונסטרוקטיבי - ראש ממשלתם לשעבר סלאם פיאד - מעולם לא זכה ליותר משני אחוזי תמיכה בחברתו ונשכח.

אחיהם אזרחי ישראל מכורים אף הם לאליטות ולמנהיגות מהסוג של אחמד טיבי, חנין זועבי, מוחמד ברכה, היבא יזבק, איימן עודה והתנועה האסלאמית. אלה מציעים להם את ה"כבוד" והגאווה הזולה ב"עמידה איתנה" על הצדק הפלשתיני המוחלט, נגד "החטא הקדמון של העוול והעושק הציוני" ועל החזון של "שיבה" שתמוטט את אדניה של המדינה היהודית. הם רוצים מנהיגים הסוגדים ל"שאהידים" - דמויות המופת של עמם. אולי אין הם רוצים באמת את חורבנה של המדינה המעניקה להם איכות חיים, דווקא משום שהיא לא ערבית בתרבותה הפוליטית.

אבל זו טבעה של התמכרות: ברגעים של פיכחון יודעים גם המכורים לסמים או להימורים שההתמכרות מזיקה להם; אלא שבדרך כלל ההתמכרות גוברת.

ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה ומרצה בתוכניות ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב