ממשלה קטנה, קבינט קובע

בני גנץ מגיע אל ממשלת נתניהו עם מעט חברי כנסת, והוא מבקש (וכנראה מקבל) עבורם תפקידי שרים בממשלה המשותפת, כדי להבטיח שלא ימצא עצמו במיעוט, פעם אחר פעם, בהצבעות הממשלה. כיוון שלנתניהו מחוייבויות רבות לתפקידים מיניסטריאליים לאנשי גוש הימין-חרדים, הרי שכדי שתיווצר ממשלת תיקו, צריך גם גנץ למצוא מספר דומה של שרים. כתוצאה מכך מדובר, בעת כתיבת הדברים האלה, על מינוי כמעט כל חברי הכנסת של "חוסן לישראל" לשרים, כאשר הם מתחרים זה בזה בחוסר ניסיונם. מדובר גם על הרחבת "החוק הנורבגי", שיאפשר לשרים החדשים להתפטר מן הכנסת ולהכניס במקומם חברי כנסת חדשים, כדי שלמפלגת גנץ יהיו גם כמה נציגים בכנסת ובוועדותיה...

אסור, לדעתי, לתת יד למהלך כזה. מוטב לגנץ לדבוק בעקרון הממשלה הקטנה, ולבקש עבור מפלגתו מספר קטן של שרים, בהתאם לגודלה, גם אם יוצע לו "להתפרע" במינויים. לעומת זאת, יהיה נכון הרבה יותר מבחינתו לעמוד על הקמת קבינט המורכב ממספר קטן של שרים, אשר אליו יועבר כל נושא שיועלה בממשלה, ואשר ראש הממשלה, או ממלא מקומו, ירצו למנוע בו הכרעה בניגוד לרצונם. הוא גם צריך לדעת שראש הממשלה הוא הקובע היחיד של סדר יומה של הממשלה, וכי יש לעשות תיקון בתקנון הממשלה כדי לקבוע כי גם ממלא המקום יוכל לחייב את העלאת הנושאים שהוא ירצה בהם, על סדר היום.

שני ההסדרים הללו שימשו את ממשלת הרוטציה הראשונה והאחרונה שכוננה בישראל (1984-1988), ואפשרו לממשלה לפעול באופן שבו שום צד לא חש עצמו מקופח. אם יסתפק גנץ במינוי של 5-6 שרים, תהיה זו דוגמא לאזרחות טובה ולמנהיגות לא בזבזנית. מצד שני, יהיה עליו לעמוד על קבינט קטן, שאליו יועברו המחלוקות, וכך יהיה בידו של גנץ כוח וטו על כל החלטת ממשלה, בלי קשר למספר השרים המזוהים עימו בממשלה.

אין ספק שהמצאת הקבינט הפריטטי גרמה לווטו הדדי ולבלימת יוזמות, וזה היה חסרונה הגדול של ממשלת האחדות. למרות שחלפו כמעט 40 שנה מאז ממשלת הרוטציה הקודמת, עדיין לא הוציאה ההיסטוריה את פסק דינה על מידת הצלחתה. התכנית הכלכלית של 1985 אכן הצילה את המשק, אך אני סבור שגם ממשלת "עבודה" היתה פועלת בדיוק כך. היציאה החלקית מלבנון, בראשית אותה שנה, היתה פשרה שהקימה "רצועת ביטחון" מיותרת, אשר רק פגעה בביטחון ישראל, ועלתה במחיר חללים גבוה. "הסכם לונדון" מ-1987, שעשוי היה להוביל את ישראל לכיוון מדיני שונה מאד, טורפד רק משום שהיתה זו ממשלת "אחדות", ונדמה לי שכיום גם הימין וגם השמאל היו שמחים מאד לממשה.

אבל אם עדיין מתווכחים אצלנו על מידת הצלחתה של הראשונה, מוקדם מאד לגזור את דינה של הבאה ושל ראשיה. כל שניתן הוא להיעזר בניסיון הראשונה כדי שהשנייה לא תיכשל.