מאוכזבי גנץ מנותקים מהמציאות

והרי עדכון מציאות לתומכי כחול לבן שבורי הלב:לא היה לכם רוב להרכבת ממשלה. נכון, גם לנתניהו לא היה, אבל גם לכם לא. לא באמת. 61 מנדטים שמתחלקים בין מפלגות מקוטבות שאין ביניהן הסכמה כמעט על כלום - חוץ מהתנגדות לנתניהו - הם לא בסיס לשותפות שתחזיק מעמד, בטח שלא לממשלה בת־קיימא.

ממה נובעת אפוא אכזבתם הגדולה של תומכי כחול לבן האדוקים, ושל לא מעט אנשי תקשורת שלא מצליחים להסתיר את תסכולם? הלא הקמפיינים של כחול לבן הבטיחו כל הזמן: אין ימין ואין שמאל, ישראל לפני הכל, לא יושבים עם המשותפת, ישראל זקוקה לממשלת אחדות. לכו אחורה לפוסטים, לכרזות, להבטחות. הכל היה שם. מה בעצם רוצה הזעם הגדול לומר לנו - שהדברים האלה פחות חשובים מההבטחה האחת להחליף את נתניהו?

אבל מה שבאמת מטריד בתגובות הזעם, הוא הניתוק מהמציאות, ומהציבור הרחב. זה מפליא שבכלל צריך לומר את זה: רוב האנשים מוטרדים עכשיו ממגיפה שמשתוללת בעולם וגם אצלנו, הם מוטרדים ממספר הקורבנות, חוששים, ובצדק, שהתמונות המזוויעות מאירופה ייראו בעוד שבועות, אולי ימים, גם אצלנו.

המדינה משותקת. ההורים של כולנו יושבים בבית מנותקים, כמעט מיליון איש הוצאו לחל"ת, חיים בחוסר ודאות לגבי עתידם הכלכלי. לא יודעים לכמה זמן יספיק הכסף שיש, כמה יישאר בסוף - אם בכלל. אלה דאגות קיומיות. אבל הזועמים - אם אפשר לקרוא כך לקבוצות המפגינים וידידיהם בתקשורת - משוכנעים שזה פרט שולי. "המשך שלטונו של בנימין נתניהו כראש ממשלה מסוכן יותר מהקורונה", אמר ח"כ רם בן ברק. זה סולם העדיפויות שלהם בשעת חירום; להתעקש על הבטחת בחירות אחת ויחידה, "רק לא ביבי", כמובן.

נזכיר שוב: להקים ממשלה בהובלה בלעדית של כחול לבן לא היה אפשר. לא היתה הסכמה, לא בתוך הסיעה ולא בתוך הגוש. במצב כזה, ונוכח משבר בריאותי וכלכלי מתרחב, האם על גנץ ואשכנזי היה לעמוד מנגד, ולתת לנתניהו לנהל את זה לבד? איפה האחריות כלפי המצביעים, כלפי הציבור הרחב? דווקא עכשיו, נוכח מציאות קטסטרופלית, להגיד לציבור - עזבו אותנו, אנחנו לא במשחק; אם לא קיבלנו את כל מה שרצינו, נשב באופוזיציה, ונחזור אחרי שהכל יקרוס?

לא זכור לי שחייל שבורח מהחזית בזמן מלחמה נחשב לאמיץ, וברור שזה האתגר שעומד על הפרק. אני מתקשה להבין איך אנשים רציניים מאמינים שהשתמטות מהמשימה וישיבה דווקאית על הגדר היתה מועילה גם בהמשך הדרך למחנה שלהם, למפלגה שלהם, לגנץ, ולאשכנזי. מה היה נשאר בזיכרון, שנשארתם נאמנים ל"רק־לא־ביבי"?

גנץ ואשכנזי פעלו נכון. אפשר היה לשבת בצד, לתת לנתניהו להוביל, ולנסות את כוחם שוב בבחירות חדשות, כשהמגיפה תחלוף. אבל הם קיבלו החלטה שמשקפת ערך בסיסי: במלחמה אין אפשרות לא לעזור. וכשהכל יחלוף, אפשר לקוות שגם האיזון יחזור, ואם לא - אפשר יהיה להחזיר לסדר היום את האג'נדות והשיקולים הקטנים, שבמציאות הנוכחית אין להם מקום, בטח שלא בארץ הקטנה שלנו.