הממלכתיות של אדלשטיין, הבריונות של בג"ץ

אני ממליץ לכל הורה להסביר לילדיו את המתרחש במשולש הרוחות בירושלים, בואך גן הוורדים. אזרחי ישראל חוזים בהתנגשות שלוש הרשויות, התנגשות שמתרחשת אחת ל־100 שנה בחיי אומה.

החלטת בג"ץ שחייבה את יו"ר הכנסת לקיים הצבעה לבחירת יו"ר חדש, כמוה כירייה באקדח שהונח על השולחן. יו"ר הכנסת סבר שהחלטת בג"ץ חותרת תחת יסודותיה של הדמוקרטיה הישראלית, והודיע על התפטרותו כדי לחדש את הרוח הממלכתית בישראל.

בהתפטרותו זקף יולי אדלשטיין את כבודה של הרשות המחוקקת. עברו הימים שבהם האזרחים ונציגיהם הנבחרים ברשות המחוקקת הרכינו ראש בכניעה בפני כל הגיג וסיסמה שיצאו מבית המשפט העליון בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק.

בית המשפט הביא זאת על עצמו לאורך השנים, וביתר שאת בימים אלו, עת הסיג באופן בוטה את הגבול האדום של הרשות המחוקקת, תוך שימוש בכוח המשרה ושכשוך במגרש הפוליטי; קביעת לו"ז וסדר יום לחברי הרשות המחוקקת. ממש כך. אדלשטיין מצידו בחר בדרך הממלכתית בהגשת מכתב התפטרות, אותה דרך ממלכתית שבזכותה זכתה הנהגתו לכבוד והערכה מכל חברי הבית.

אנחנו נמצאים בתקופה קשה. אזרחים נלחמים על בריאותם ופרנסתם. אך שופטי העליון כמו חיים בבועה אטומה. כל מעייניהם נתונים לשימור כוחם ומעמדם מעל הרשות המחוקקת והמבצעת. עצוב. האזרחים משתוממים, במה עסוקים חברי הכנסת מכחול לבן בשיתוף הדוק עם בג"ץ? הכל - רק לא בדבר החשוב ביותר: הדאגה לאזרחים מפני מגיפת הקורונה. שלושת הרמטכ"לים בדימוס מרגישים בהיכל הכנסת כמו במחנה צבאי שבו הם מחלקים פקודות, והנתינים מצדיעים ומבצעים.

עולם הדמוקרטיה זר להם. המונח "כיבוש הכנסת" עולה תדיר בימים אלו על שפתותיהם, כי הם מורגלים בכיבוש יעדים. הציבור הרחב נתון כעת במלחמת הישרדות פיזית וכלכלית, אך זו איננה כלולה ברשימת המטרות של הגנרלים. לנגד עיניהם יעד אחר: כיבוש הכנסת וחקיקת חוקים אנטי דמוקרטיים, רטרואקטיביים ואישיים נגד ראש הממשלה.

הגנרלים מכחול לבן רצו־אצו לגבעה ממול, בית המשפט העליון, ודרשו להכריז על יו"ר הכנסת שהתפטר כמי שביזה את בית המשפט. חברו להם היועץ המשפטי לכנסת והיועץ המשפטי לממשלה. מדוע ולמה? הרי יו"ר הכנסת נהג בכבוד והגיש את התפטרותו מעל בימת הכנסת.

או־אז קפצו להם המשפטנים ופרשני המשפט, המהדהדים את דברי השופטים ובכירי מערכת אכיפת החוק, והסבירו שההתפטרות נכנסת לתוקפה רק בתום 48 שעות מעת שנמסרה הודעה. מהיכן צץ הכלל האמור? סעיף 5(א)(2) לתקנון הכנסת. כן זהו אותו תקנון שעל פיו החליט יו"ר הכנסת להמתין להעלאת נושא בחירת יו"ר כנסת קבוע בסמוך לכינון ממשלה.

ברוח של פרשנות תכליתית ובהתאם ל"יסודות המבנה של שיטתנו הפרלמנטרית", וגם כדי למנוע פגיעה "במרקם החיים הדמוקרטיים" והגנה על "הדמוקרטיה המהותית" (מושגי פסק הדין), יש להגיע למסקנה שההתפטרות נכנסה לתוקף באופן מיידי, ואין מקום להמתין 48 שעות. שהרי רוב חברי הכנסת דורשים את הדחתו של אדלשטיין מתפקידו, ואין הם נותנים בו אמון ולו לרגע אחד.

נשיאת העליון, אסתר חיות, הוציאה מייד החלטה לקבל תגובה תוך שעה וחצי של כל המשיבים, ובתוכם היועץ המשפטי לממשלה - שהוא היועץ של הרשות המבצעת. יועץ שאין לו שום מעמד כלפי הרשות המחוקקת, וודאי לא כלפי יו"ר הכנסת אדלשטיין. אך כמה נוח להם, השופטים, להישען על עוד ועוד מעודדים בבואם לשמור על כוחם ומעמדם במגדל השן בראש ההר.

מנדלבליט שכח את מהות תפקידו כיועץ לרשות המבצעת, ונראה כנהנה מאוד במגרש הפוליטי שאליו נכנס מזמן. כצפוי, הוא הודיע, כמעט בחגיגיות, שיש לחייב את אדלשטיין לכנס את המליאה ולהעלות בה את נושא בחירת יו"ר הכנסת הקבוע.

ואילו יו"ר הכנסת, אדלשטיין, הסביר לחיות כי פסק הדין פירושו פגיעה אנושה בכנסת כרשות עצמאית, והצהיר כי צו מצפונו לא מאפשר לו לקיימו. בסופו של יום האמת תנצח, והחשבון יוגש לכל מי שבחר לברוח מאחריות לאומית.