הנפגעת מהתנהלות בג"ץ - החברה הישראלית

כבר חצי יובל שנים, ובעיקר בשנים האחרונות, מוטמעת התחושה כי בג"ץ איננו רק בית משפט גבוה לצדק, בנושאים רגישים הוא מתנהל כמפלגה מאורגנת בעלת אג'נדה מובהקת ומוכרת לכל אזרח בר דעת. בכמה כנסים שהשתתפתי לאחרונה טענתי שאם אקבל את הרכב בית המשפט שיושב לדין, אני מוכן לתת ערבות בנקאית באשר ליכולתי לנבא כמעט במדויק את התוצאה המשפטית. קשה מאוד שתהיינה הפתעות.

עורכי דין מתאמים הגשת עתירות בהתאם לשופט התורן. שופט נכבד בבית המשפט העליון, שדעותיו מוכרות לי עוד מימי לימודינו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, משבח ברבים עורך דין שהתמחה בהגשת עתירות בעלות מאפיינים פוליטיים, מזכה אותו במחיאות כפיים ואחר כך יושב לדון בעתירות שמגיש אותו עורך דין.

תופעה שלא תיאמן בדמוקרטיה נאורה, שבה שופטים אמורים להיות משוללי דעות קדומות ביחס לצדדים ולעתירות שבפניהם. מפעם לפעם אני שומע בתקשורת דברי פרשנות של שופטים בדימוס ומזועזע. פסקי הדין של אותם שופטים בעת שכיהנו בתפקיד, הם ביטוי לתפיסת עולמם האישית, בעיקר אג'נדות ליות שמתאימות לרוח ה"משפחה". אג'נדות שכבר שנים רבות מהוות קריטריון־על לבחירת שופטים. בשנים האחרונות נעשו ניסיונות לגוון את אחידות שופטי העליון, אך כל עוד נשיאת בית המשפט קובעת את ההרכבים, אין זה משנה שמונו מספר קטן של שופטים שמרנים.

האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרן ברק, הכפיף את הרשות המבצעת לרשות השופטת, שמורכבת משופטים ממונים ולא נבחרים. המושגים העמומים של "סבירות" ו"מידתיות" השליטו את הבג"ץ על הממשלה. בנוסף, יש גם גלישה של בית המשפט העליון לנושאים שהם במובהק בתחום הסמכות של הרשות המחוקקת. בדיון בכנסת ב־2004 התריעה הכנסת על המשך המגמה של התערבות בית המשפט בעבודת הרשויות האחרות, התערבות "העלולה להתפתח למשבר חוקתי בישראל". אנו מצויים בעיצומו של המשבר. עיקרון הפרדת הרשויות כבר לא קיים, היועצים המשפטיים הפכו להיות נציגי הבג"ץ בכנסת ובממשלה ומובילים מהלכים ביד רמה. התוצאה היא ירידת האמון בבית המשפט העליון שהגיעה לרמת האמון במפלגות הפוליטיות.

החברה הישראלית שסועה, גם ימי משבר הקורונה לא מצליחים לדחות לשולי דרכים את העימותים הפוליטיים רווי המדון והשנאה. חבל מאוד שעמותות השמאל, "ידידי בית המשפט" ומפלגות פוליטיות, מערבות את הבג"ץ במקום להגיע להסדרים בתוך הרשות המחוקקת. כאשר הרשות המחוקקת לא מונעת את העברת הכדור לבית המשפט העליון, אין פלא שבית המשפט שש להתערב. למרות הביקורת והתחושה הקשה מהתערבות בית המשפט בעבודת הכנסת ויושב הראש שלה, תוך התעלמות מתקנון ונוהג, אין ברירה. למרות הצער והביקורת המוצדקת, חובה לציית להחלטת בית המשפט העליון, אם בסוף הדיון תינתן החלטה - גם אם היא מנותקת ולא מקובלת. חשוב לזכור שאם בית המשפט לא ירסן את עצמו והמתינות לא תחזור לערוגות חיינו, צפויים לנו

ימים קשים במדינת הלאום של העם היהודי. לבית המשפט אין חרב וארנק, רק את אמון הציבור. בהתגוששות שבין בית המשפט העליון והרשויות האחרות, החברה הישראלית כולה תשלם את המחיר, וחבל.