שורשיה הרעיוניים של איבה לאומית

רוב מכריע של הבוחרים הערבים הצביע לרשימה המשותפת. הם מודעים היטב לעובדה שמנהיגותם הפוליטית והציבורית פוסלת את הלגיטימיות של המדינה היהודית, ומביעה בהתמדה ובגלוי הבנה, אהדה ותמיכה למגוון אויביה באלימותם ובמאמציהם לחתור תחת יסודות קיומה וביטחונה. הם נוהגים כך למרות ההכרה העמוקה של רבים מאוד בקרבם בתרומתה של המדינה היהודית המודרנית והמשגשגת לאיכות חייהם של הערבים החיים בה, ולמרות שאיפתם להשתלב בה ולהיבנות ממנה.

נתונים המצביעים על הנטייה החיובית של הציבור הזה כבר הובאו כאן. זה הזמן להרחיב מעט על אודות שורשי עמדותיה של המנהיגות. אלה נעוצים בטענה שהיהודים כלל אינם עם, אלא עדה דתית. מכאן שאין להם זכות להגדרה עצמית ושורשים לאומיים היסטוריים בארץ ישראל (באליטה הפלשתינית בישראל רווחת התחכמות: הכרה ב"עם היהודי הישראלי" תוך פסילת שותפותו הלאומית עם היהודים בעולם. בפיקציה הזו מוגדרים היהודים בניגוד להכרתם). מכאן קצרה הדרך להסכמה בקרבם המציגה ב"מסמכי החזון" את המפעל הציוני כפרויקט קולוניאלי: לא מדובר בעם השב למולדתו, שעימו יש הכרח להגיע לפשרה היסטורית, אלא בכובש זר, המבקש ליהנות ברמייה מן הפרי המורעל של הפשע הנורא בתולדות העידן המודרני - חטא הקולוניאליזם.

מכאן נגזרת תביעת היסוד של ההנהגה הפלשתינית המופיעה, ולא במקרה, במוקד מצעה של הרשימה המשותפת, "פתרון צודק לבעיית הפליטים, אשר יבטיח את זכות השיבה בהתאם להחלטה 194". תביעתם מעוגנת בתפיסה הרואה בהצלחתו של "הקולוניאליזם הציוני" שיבוש יסודי של הצדק והסדר העולמי, ותובעת להשיבו על כנו באמצעות הסגת מחוגי השעון ההיסטורי לאחור. לשיטתם, העוול זועק לשמיים - מותר להשלים עם גילוייו לזמן מה (ונוח לנהוג כך כשערבים נהנים מהישגי היהודים), אבל אסור לתת לעושק לגיטימציה ואין להשלים איתו כמציאות של קבע.

היטיב להסביר את העומק ההיסטורי הזה בראשית העשור הקודם מוחמד דחלה, המתמחה הערבי הראשון בבית המשפט העליון, ממייסדי ארגון הזכויות הערבי עדאלה, ששילב טרמינולוגיה של זכויות אדם ודמוקרטיה ליברלית בפרספקטיבה היסטורית ערבית. בריאיון שנתן לארי שביט ב"הארץ" ב־2003, הסביר את תחושותיו בעקבות מפגש עם ראאד סלאח - ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שהתמיד בהערות אנטישמיות בוטות ונאסר בשל הסתה ותמיכה בטרור: "השייח' סלאח מייצג 1,400 שנה של קיום אסלאמי בארץ. ויש בזה משהו שובה לב. יש משהו אנושי עמוק בהמשכיות הזו. כשאני מתבונן בעיניו של השייח' אני מתחבר כמו במנהרת זמן אל הח'ליפות של עומאר איבן חטאב, שעל שמו קראתי את בני. ואני מתחבר אל הגדולה של האסלאם. זה מעניק לי איזה שקט עמוק שלכם אין. איזו תחושה של ביטחון עצמי. אני יודע שלא נגזר עלינו להיות מובסים ונחשלים. ואני יודע שבעצם אנחנו לא מיעוט. הרעיון של מיעוט הוא זר לאסלאם. הוא מתאים ליהדות, אבל זר לאסלאם. וכשאתה מסתכל מסביב אתה רואה שאנחנו לא באמת מיעוט. שבארץ יש רוב שהוא בעצם מיעוט ומיעוט שהוא בעצם רוב".

לכאורה, "סתם אידיאולוגיה", "רק מילים". כך הכחישו תומכי אוסלו את הסיבה העיקרית לכישלון הפשרה היסטורית עם ערפאת והתנועה הלאומית הפלשתינית. "הם הרי יודעים", טענו, "ש'זכות השיבה' לא תתממש. זה מנוף פוליטי, וברגע האמת יגיעו לפשרה. אידיאולוגים 'קיצוניים' ידבקו בה, אך המוני העם ומנהיגיו הריאליסטיים רוצים בסיום הכיבוש וישאירו את התביעה בבוידעם האידיאולוגי". היום ברור לכל מי שמחובר למציאות שזה הגרעין המכשיל כבר רבע מאה את ההסדר.

בלי המרכיב הזה אי אפשר להבין את ההתמכרות של מנהיגות ה"משותפת", גם של ה"מתונים" מחד"ש, לשיח עוין ופרובוקטיבי על סף סולידריות עם טרוריסטים לדורותיהם. הזדהותם עם אויבי ישראל מתחלקת בין חיזבאללה, משטר אסד וחמאס. גם "מתוני" חד"ש גינו את הגדרת חיזבאללה בליגה הערבית כארגון טרור, בטענה שהדבר משרת את ישראל. לא מדובר בסולידריות ערבית או פלשתינית: הליגה היא ערבית. חיזבאללה אינו פלשתיני וחותר להשמדת ישראל. כמחצית מהאזרחים שרצח בישראל במלחמת לבנון השנייה היו ערבים.

ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה, ומרצה בתוכניות ללימודי ביטחון באוניברסיטת תל אביב