לשאלת העם היהודי והפלשתיני

באחד האֲמָשים לפני כמה שבועות, כפי שאפרים קישון הזכור לטוב היה כותב, מצאתי עצמי באולם מלא עד אפס מקום במכון ויצמן למדע ברחובות. בטרם הגעתי לאולם שבו התקיימה ההרצאה, התבלבלתי קמעה בין סבך הבניינים הגדולים והמדשאות המוריקות, וחלפה במחשבתי האמירה של מאיר וייסגל, מן האבות המייסדים של "המכון", שקבע בשנת 1949 עם פתיחתו כי "רחובות היתה בזמן ההוא עיירה קטנה, קרתנית, בלתי חשובה, כמעט בשולי המדבר, אלפי מילים ממרכזי המחשבה המדעית". 

וואו, איזו דרך עברו מעבדות המחקר מאז אותם ימים, שבמהלכם המציא לנו מיכאל סלע את תרופת הקופקסון לטרשת נפוצה, שהצילה חיי רבים ברחבי העולם. לצידו, עדה יונת, שנולדה בתל אביב והתחנכה ב"תיכון חדש" בניהולה של טוֹני הָלֶה, וזכתה בפרס נובל. "המכון" הוא ללא ספק ממפעלי הפאר התרבותיים החשובים שהציבה יהדות העולם, במיוחד הקהילות היהודיות בארה"ב, יחד עם החברה הישראלית. אבל בחזרה למציאות, אבן נגולה מעל ליבי כשמצאתי חניה בקלות.

רבים וטובים נאספו לטעום מהתופינים המעולים שחולקו ביד נדיבה ברחבת הכניסה לאולם, לחלוק רכילות עדכנית, וגם להקשיב לדבריו של פרופ' שלמה אבינרי על בנימין זאב הרצל, אבי התנועה הלאומית היהודית. כיצד הפך הרצל מעיתונאי וסופר ליזם ומקים האסיפה המכוננת של העם היהודי, הקונגרס הציוני ב־1897. מדינאי שרוח נבואה הקיפה אותו, שבסיום הקונגרס קבע "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים". 

אני הרהרתי לעצמי כי אסיפה מכוננת זו היתה ל"קונגרס המובסים", יהודים שחשו כי לאחר מאה שנים של שותפות בחסות עקרונות המהפכה הצרפתית - שוויון, חירות ואחווה - הגיעו להכרה כי אירופה מקיאה אותם ואינה חפצה בהם עוד. רוח הנבואה של הרצל התגלגלה וקרמה עור וגידים והובילה 50 שנה לאחר מכן, בשנת 1947, להכרזה של עצרת האומות המאוחדות בהנהגת ארה"ב ובריה"מ, כי יש להקים מדינה יהודית לעם היהודי בארץ ישראל. 

כמו שמתבקש, ערך אבינרי השוואה בין פעולתם של היהודים הדחויים והמובסים, הציונים, אשר לאיטם הקימו את עיר המדע ברחובות, שעדיין מצויה בחיתוליה, לבין מפעלה של התנועה הלאומית הפלשתינית. כאן המילה "טרגדיה" חזרה והדהדה כמו פטיש המכה על הסדן. לצד ה"טרגדיה" נכחה לה המילה "אילו". אילו הפלשתינים שאותם הנהיג חאג' אמין אל־חוסייני, ששילב ידיו עם היטלר וגבלס, היו מקבלים את תוכנית החלוקה של 1947, אזי היתה להם מדינה כבר עשורים רבים; אילו יאסר ערפאת היה עולה על המטוס יחד עם אנואר סאדאת ב־1977 ומגיע עימו לישראל, איזה שלום נפלא יכול היה להיות בינינו לבינם; אילו הפלשתינים היו מקבלים ב־2001 את הצעותיו הנדיבות של אהוד ברק, ששלח את יוסי ביילין לייצגו בפגישות שנערכו במלון טאבה, ולא מאמצים את שיטת הפיצוצים באוטובוסים הומי יהודים, אזי אין ספק שהיה לנו מזרח תיכון פורח. 

אז, כמו ביקש אבינרי לסכם את עניין המבוי הסתום מנקודת מבטו האישית, הוא הסביר כי בכל פעם שנפגש עם אינטלקטואל או פוליטיקאי פלשתיני, הוא שואל שתי שאלות השזורות זו בזו, שאפשר לענות עליהן אך ורק ב"כן" או "לא": הראשונה, האם אתה חושב שמדינת ישראל היא מדינה יהודית? והשנייה, והאם היא לגיטימית? במשך עשרות השנים שבהן הפרופסור נפגש עם בכירי העם הפלשתיני, מעולם לא שמע, ולו מאחד מהם, את המילה "כן". הם בשלהם. נאמנים לדרכם. דרך שבה מתקיים סירוב להכיר בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ובלגיטימיות שלה. זכותם. הם נאבקים אך ורק על כך. 

כשעזבתי את "המכון" והאורות של מרכז רורברג למדע, שבו פועלות מעבדות מחקר וחברות הזנק לרוב מחפשות אחר האקזיט המיוחל, התרחקו והלכו, חשתי מבולבל משהו. אתם חושבים שמישהו מהקוקפיט של גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי שאל את השאלות של שלמה אבינרי את חברי הכנסת של מפלגות רע"ם, תע"ל, בל"ד וחד"ש, שהתאחדו תחת "הרשימה המשותפת"? 

ד"ר אורי כהן הוא מרצה בכיר בביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו