בהפגנה מול הכנסת בצבצה הנוירוזה האנרכיסטית הרוחשת כבר ברשת, הפחד מפני המלכות הרשעה. עווית רגשית מעין זו היא תופעה קבועה במשטרים דמוקרטיים. היא מאפיינת סוג מסוים של אנשים שיש להם רגישות־יתר לעצם קיומה של סמכות פוליטית. אבל עכשיו בישראל היא תופעה נפוצה, ולא הקורונה מסבירה אותה, כי עד כה החברה הישראלית דווקא התלכדה לנוכח איומים, לא התפוררה כמו שקורה לחברות אחרות.
לכאורה ההסבר פשוט: חלק מבוחרי כחול־לבן ומרצ־העבודה אינם מקבלים את מנהיגות החירום של נתניהו בגלל כתבי האישום של ניצן ומנדלבליט. אבל זה לכשעצמו לא מסביר את שיפוט המציאות המשובש של רבים כל כך. אין מחשבה רבה מאחורי הזעקות המבוהלות על הפשיזם שבשער בגלל התככים הפוליטיים הקטנוניים שהכנסת סובכה בהם. כחול לבן רוצה, או כביכול־רוצה, לאסור על בוחרי הליכוד לתמוך בנתניהו לראשות הממשלה בבחירות. למעשה, קרוב להניח שהיא משתמשת בברית המפוקפקת שכרתה עם הרשימה המשותפת כדי להניף את השוט הזה מעל הליכוד במשא־ומתן הקואליציוני שהיא מנהלת איתו עכשיו. יו"ר הכנסת אדלשטיין השתמש בסמכות שהוקנתה לו בחוק ב־2016 (ברוב של 91 ח"כים, ובתוכם אנשי כחול לבן, ללא מתנגדים), כדי לשבש את מהלכי כחול־לבן.
זאת התרוצצות עסקנים, אבל לא איום משטרי. צריך לזכור מה מקורה הישיר: ברית אפלה עם מפלגות השוללות את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, וחוק שישלול מציבור גדול במדינה את זכותו לייצוג פוליטי לפי ראות עיניו ואת זכותו לתת או לא לתת אמון בעמדת הפרקליטות נגד נתניהו. כך או אחרת, לא התככים שבין כחול־לבן והליכוד וגם לא הפעלת הסמכויות שבידי הממשלה להתמודדות עם מגפת הקורונה אינם מציבים איום ממשי על הדמוקרטיה הישראלית. שירות המדינה הישראלי אינו מועד בשום פנים ואופן לסייע בהקמת רודנות ואין שום אפשרות לכפות שלטון יחיד על הישראלים באמצעות זרועות הביטחון.
קשה להאמין שראשי כחול־לבן הנושאים־ונותנים עם נציגי הליכוד על הקמת ממשלה בראשות נתניהו באמת חוששים שנתניהו בדרכו למשטר של דיכוי פוליטי. הם הסתבכו בקורי הרטוריקה של עצמם, אבל מקור ההסתבכות עמוק יותר. כחול־לבן החליקה במסלול של טרלול פוליטי גובר, מפני שמתחילת דרכה היא והגופים שהרכיבו אותה היו חלולים, חסרי מרכז כובד זהותי ממשי שהיה מונע את נהיגת השיכור התזזיתית שהם מפגינים לעינינו.
המרכז־שמאל בישראל מצוי במשבר זהות חמור מאז שתוכניתו המדינית היסודית, שתי מדינות לשני עמים, התמוטטה פעם, פעמיים ושלוש במבחן המציאות, ומאז שהוא עצמו אימץ בהדרגה את תפיסותיו החברתיות־כלכליות של הליכוד בתהליך שהחל כבר במחצית שנות השמונים והתמשך בקדימה ובכחול־לבן. במהלך עשור שלטונו של נתניהו צבר המרכז־שמאל תסכול של מובסים ללא ליבה ערכית־תפיסתית שהייתה מאפשרת לו להתנער מהתבוסה המתמשכת.
וכך כחול־לבן היא כביכול מפלגת נקיון הכפיים, אבל אנחנו הרי יודעים יותר טוב: בריתות לפיד־מוזס ולפיד־ליברמן, הרפז, שמן, הממד החמישי. המפלגה הממלכתית ניגשת עכשיו לחוקק חוק (יסוד?) פרסונלי וחותרת לבירוקרטיזציה של הדמוקרטיה הייצוגית בישראל. מפלגה ציונית חולקת שלטון עם מפלגות אנטישמיות. מפלגת מרכז ישראלית דוחה אפשרות חד־פעמית לקבוע את הגבול הישראלי על הירדן. איך כל זה יכול לקרות? הרי מדובר באנשים המניפים בכנות את דגל ישראל?
נכון שחלק מההסבר לטרלול הזה טמון בתבהלה וזעם אין־אונים לנוכח אי־האמון הגובר של חלק גדול מהציבור הישראלי בכנות פעולותיה של הפרקליטות בראשות ניצן ומנדלבליט נגד נתניהו. אבל זה רק חלק מההסבר. נכון שמערכת האכיפה היא בסיס חיוני לתחושת הביטחון של האזרחים, וכאשר חלק גדול מהאזרחים אינו מאמין בה, הדבר מעורר חרדה קיומית מובנת לחוק־וסדר. אבל גם אם נכיר בתקפות החרדה למה שמכונה בטעות "שלטון החוק" ואינו אלא עליונות המשפטנים, לא יהיה לנו הסבר מלא למדרון הפסיכו־פוליטי שכחול־לבן מחליקה בו יחד עם חלק מתומכיה. היא הגיעה לאובדן עשתונות מפני שמלכתחילה הייתה חסרת פרצוף. כשאין לך זהות ברורה, הרוח תישא אותך לאן שתישא.
פרופ' אבי בראלי הוא מרצה במכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו