מתוך המשבר אפשר להוציא את הטוב

אירוע דומה בהיקפו לא קרה לנו מעולם. הדבר הכי קרוב היה מלחמת המפרץ הראשונה, ב־1991. לאף אחד לא היה מושג מתי יסתיים גל הירי, היה חשש מטילים בלתי קונבנציונליים, אשר לכבודם עמדנו בתור כדי לקבל מסיכות גז. לא ידענו מה לעשות באמת.

ישראל של יצחק שמיר החליטה שלא להגיב על הירי, ופתאום איבדנו את הביטחון, הרגשנו חשופים וקצת חסרי אונים, והאמירות המפורסמות שלנו כי נגיב בדרך הנכונה ובזמן הנכון לא נשמעו יותר. סמכנו (בצדק, במקרה זה) על הממשל האמריקני של בוש (האב) ורק לאחר חודש וחצי, דווקא בפורים, הסרנו את המסיכות.

הפך לכוכב עליון. נחמן שי

מי שליווה את שידורי הטלוויזיה היה דובר צה"ל דאז, נחמן שי, למרות שהוא לא ידע הרבה יותר מאיתנו, ורוב האמירות שלו הצטמצמו להמלצה הזכורה לשתות מים. אבל הוא חייך והקרין סוג של שלווה, והפך במהירות לכוכב עליון. לו רק רצה, יכול היה להפוך אחר כך לראש עיריית תל אביב, לראש הממשלה ואפילו לרב הראשי לישראל.

נזכרתי בשי ובכוכבו שדרך באותה תקופה כאשר זפזפתי בימים האחרונים בין הערוצים, ונפגשתי בפנים מוארכים ורציניים של אנשים שהתאחדו תחת המסר אשר לפיו יהיה עוד הרבה יותר גרוע לפני שיהיה קצת יותר טוב. ראיתי ראש ממשלה חמור סבר עם טישו, שבכל פעם האריך את המרחק בינינו לבין זולתנו, והוסיף, בכל הופעה, גם תשדיר שירות לטובת הקמת ממשלת אחדות לאומית או חירום לאומית בראשותו, ובכל יום השבית שירות אחר.

אחרי הכל, מדינה מפותחת כמו ישראל יכולה היתה לאתר מישהו בתפקידו של שי כדי להרגיע את יושבי הבית הרבים, הצמודים למקלטי הטלוויזיה והמצפים לאמירה סתמית מסוג "יהיה בסדר", גם אם ברור להם כי מי שאומר זאת לא גילה את סוד המגיפה, את התרופה שתשים לה קץ בהקדם, או את משך הזמן שבדעתה לשהות בחברתנו.

נזקי הקורונה גלויים וחמורים. מנגד, משבר כה גדול אמור לזרז שינויים שלא היו מתרחשים, בקצב כזה, בלעדיו. למשל - שימוש בשיחות וידאו לצורך לימוד עסקים או סתם מפגש חברתי, כחלופה למפגשים פיזיים. זהו כלי שעשוי לנסוק כתוצאה מהכרה בכך שהוא זמין, נוח וחסכוני. אם אכן כך יהיה, יהיו לכך השלכות חברתיות בתחומים שונים, שהחשוב ביותר הוא הקלה על תעסוקת נשים, עד כדי מהפכה של ממש בתחום זה, כך שהקריירה וגידול הילדים לא יסתרו זו את זה.

הקורונה עשויה לגרום ליותר אנשים להבין ש"היד הנעלמה" של המשק אינה יכולה להיות הגורם היחיד הקובע את האיזון הנכון בשוק. הצורך בגורם מרכזי, הגובה מסים מן הקהילה, והמסוגל להבטיח את ביטחונה, בריאותה, ואת צרכיה האחרים הוא חיוני, ואינו מוצא תשובה רק במפגש הרגיל שבין היצע וביקוש. הדרישה הקבועה של הימין ל"ממשלה רזה" יכולה להיות אטרקטיבית, לפחות לצעירים, לבריאים ולאמידים, כשהכל בסדר, אבל ברגע שבו מתרגשת צרה שכזו, רק מערכת מרכזית, שיש לה משאבים גדולים מאוד, יכולה לשים את האצבע בסכר.

ומן העולם הגדול - אלינו. אירועים כמו הקורונה מחייבים שיתוף פעולה בין שכנים גיאוגרפיים. בייחוד כאלה החיים זה בתוך זה. שיתוף פעולה כזה אכן מתקיים בינינו לבין הפלשתינים, אבל אין ספק שבמערכת יחסים מדיניים טובים יותר, אפשר היה להבטיח שיתוף משמעותי הרבה יותר. זהו רגע שבו נכון יהיה להביט מחדש במפה, ולשקול את פתרון הקונפדרציה הישראלית־פלשתינית, אשר מאבק משותף של ישראל ושל המדינה הפלשתינית שתקום, כנגד אסונות טבע מסוגים שונים הוא אחד הנושאים המרכזיים המצדיקים את הקמתה.