נישואים בימי נשאים

יומן מגיפה, יום #3

"כולם פה? אפשר להתחיל?" שאל הרב. כולם היו: 15 איש. עמדנו על הדשא בבית הורי הכלה, בלבוש חגיגי, במרחק זה מזה. חתן וכלה, הורים, אחים. שני העדים, חברי החתן, גויסו לתפקידים טכניים: אחד הופקד על הצילום, השני פיקח על תוכנה שהעבירה שידור חי למוזמנים שנשארו בבית. האחראי על המוסיקה היה החתן עצמו, שהפעיל את שירי הכניסה לחופה מתוך הטלפון שבכיסו.

כשהתברר לרב שאחד העדים אינו שומר שבת, ושאר הנוכחים הינם קרובי משפחה שאינם יכולים לשמש כעדים - הוקפץ שכן לתפקיד עד, לא לפני שנשאל האם היה בקרבת מישהו שחזר מחו"ל והאם פיתח תסמינים. אחי הקטן ואהובתו היפה נישאו בימי נשאים. חתונה בלתי נשכחת. לא כך דמיינו בני הזוג את יום חלומותיהם. מהיום למחר הם שינו את החתונה ממאות חוגגים בגן אירועים, הפקת חייהם - לחופת דשא עם ארבע מוטות עץ ופרוז'קטור.

לא היו בר פתיחה, לא עמדת תקליטן, לא פרחים מעוצבים – אבל היה משפחתי, מחבק ושמח. עמדנו בגינה. מתוך הסלון, לצלילי "בואי נהיה הזוג הזה", יצא החתן, מלווה בהורינו. אחריו בקעה האישה היפה בעולם, בשמלה לבנה וקצרה, מלווה בהוריה, לצלילי "Can You Feel The Love Tonight" של אלטון ג'ון. כן, אלטון, הרגשנו. כשחיים כיסה את פניה של יעל בהינומה הרגשנו את האהבה באוויר, בתדר מוחשי של רטט. ודמענו.

אחייני החתן והכלה צפו בחופה דרך שידור וידאו. מעניין שרק הילדים שלי עשו רעש. לא מצאנו איפה מכבים את הסאונד ובעל המחשב הרי עמד תחת החופה כחתן. אז מדי פעם שמעו באי החופה את הנעשה אצלי בבית, עם ארבעה ילדים שמחים. כשזה נשנה, יצא החתן מתוך חופתו כדי להנמיך את הווליום. עורך החופה, הרב אריה לוין, נכדו של רב האסירים המפורסם, סיפר על המתנה שסבו מסר לסבתו בליל כלולותיהם. ר' אריה לוין היה פליט שברח מרוסיה בחוסר כל ולא היה בידו לקנות מתנה חומרית, אז הוא מסר לה הבטחה: אם ייווצר ויכוח בבית - הוא יהיה הראשון שמוותר.

שרנו "מהרה יישמע בחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה" והתפללנו שיחזרו במהרה חוצות ירושלים לרחשם הרגיל. לא השקט הזה, המזעזע. שחתנים וכלות ישובו להיות מלווים בידי כל אוהביהם, לא דרך מחשב, וכולם אוחזים ידיים, לא במרחק שני מטרים.

זו היתה החופה היפה ביותר שהייתי בה. תרגיל בהסתגלות למצבים חדשים, בגמישות. טקס מדמיע, מקולף, מזוקק עד ההכרח, עד עצם הדבר: הקמת בית בימי מגיפה. כל עוד יש חתונות, העולם ממשיך להתקיים. ברקע שיחים ירוקים ותחת חופה לבנה, נראו חיים ויעל כמו איש ואישה בגן העדן. כדי לשבור את הכוס הונחה מרצפת על הדשא. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. הכל משתנה לנו, הנצח לא נשרט.

חיים ויעל קבעו תאריך למסיבת חתונה גדולה ושמחה בקיץ. "ניפגש בחתונה הבאה שלך", אמרתי לו כשיצאתי והחלפנו מרפקים. בדרך כלל זהו איחול בעייתי לחתן טרי, רק שהפעם החתונה הבאה תהיה עם אותה אישה.