אומרים שהיה פה שמאל ציוני

השמאל הזה הקים את המדינה, את הצבא, החקלאות, התעשייה. היו לו זכויות רבות, מן הסתם גם חובות, אבל לבטח היו לו דעה סדורה, תפיסת עולם, חזון ציוני, אחריות לאומית ועוד מילים שהפכו בשנים האחרונות לפרהיסטוריה פוליטית נשכחת. השמאל הציוני הסוציאליסטי היה מחובר במהותו להתיישבות, מחובר לעובדים בישראל דרך ההסתדרות, וניהל ביד רמה את המדינה לאורך 30 שנות קיומה הראשונות, עם מלחמות וכיבושים, וכל זה בלי להתבלבל או להתנצל.

השמאל הציוני הסוציאליסטי ניסח את מגילת העצמאות והגדיר את ישראל כמדינת לאום יהודית ודמוקרטית, השומרת בקנאות על זכויותיהם של כלל תושביה ללא קשר לדתם או למינם. השמאל הציוני הסוציאליסטי קלט עלייה, הקים את עיירות הפיתוח וכן, הוא היה אחראי גם לגזענות הממסדית הקשה כלפי יוצאי צפון אפריקה ומדינות ערב, גזענות והדרה שהביאו למפלתו במהפך 77'.

למה אני מעבירה כאן את שיעור ההיסטוריה הידוע הזה? כדי להזכיר שהגוף הזה שנקרא מפלגת העבודה היה עד לא מזמן מפלגת השלטון השנייה הגדולה בישראל. מפלגה שהיתה לה אחריות לאומית, שידעה לנהל מאבקים משמעותיים, אבל מתוך הבנה שמדינת ישראל וצרכיה עומדים בראש. מפלגה שידעה לייצר ממשלת אחדות בעת הצורך וידעה להתנהל באחריות בעיתות חירום.

בשנים האחרונות פלשו אל השמאל הציוני הסוציאליסטי כוחות פוסט־ציוניים. ההגדרה של "שמאל" השתנתה מהותית; תפיסות שביסודן שוללות את הלגיטימציה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ומבקשות לבטל את סממניה של מדינת הלאום.

התפיסות הללו מנוגדות באופן מהותי לדנ"א של השמאל הציוני הישראלי. הן מנוגדות לחזון ולדרך של מפלגת העבודה ההיסטורית. למרות זאת כוחן היחסי בתוך המפלגה גדל - ובד בבד אבדו המנדטים. בבחירות האחרונות הגענו לשפל של כל הזמנים: מפלגת העבודה נבלעה במרצ והפכה להיות מפלגה פוסט־ציונית, שונה מזו שב־2015 סחפה 24 מנדטים תחת השם "המחנה הציוני".

מצב החירום הנוכחי מביא עימו הזדמנות אחרונה וחד־פעמית לראשי מפלגת העבודה ולמוביליה לקנות עולמם בשעה ולהחזיר עטרה ליושנה. הפוליטיקה הישראלית נכנסה למערבולת כן־ביבי־לא־ביבי. בלית ברירה, גם מפלגת העבודה נסחפה לסחרור הזה, במקום לייצר אלטרנטיבה ציונית, מתונה. נכון, אנחנו מדברים על ראש ממשלה עם כתב אישום, אבל מה לעשות שהחוק אינו מונע זאת? לכן האופציה של חוק רטרואקטיבי ופרסונלי, רק כדי למנוע מנתניהו להקים ממשלה, אינו דמוקרטי.

ברגעים האלה עמיר פרץ יכול לקחת בשתי ידיים את ההצעה המונחת על השולחן, ללא קשר להתנהלות חסרת האחריות של

כחול לבן שעסוקים במשחקי אגו ומנסים להקים ממשלת מיעוט, שכרגע אין לה לגיטימציה ציבורית אף לא בקרב בוחרי כחול לבן. פרץ יכול לאייש בקלות את התפקידים המשמעותיים שבשמם מפלגת העבודה ביקשה את אמון הציבור לאורך כל השנים: הכלכלה, הבריאות והרווחה, ובכך להניח את היסודות לבנייה מחודשת של המפלגה.

דינה דיין היא תושבת מצפה רמון וחברת מפלגת העבודה