זמן לחמלה ולאנושיות

הכל שברירי. האפשרויות הן קרקע נעה. בולעני עתיד נפערים בכבישינו. אנחנו לא יודעים מה יהיה. לא יודעים מה לומר לילדים. ביומן שלי נעוצות להיום תזכורות מעולם פרה־היסטורי: ביקורת אצל רופא עור, הרצאה ליום האישה, העברת סדנת כתיבה, שקילה בקבוצת דיאטה, תסרוקת לחתונת אחי; דבר מאלו לא יתקיים.

איחלתי למישהו "בתקווה לימים שקטים יותר"; הוא תיקן: "בתקווה לימים רועשים יותר!". אתמול בבוקר שמעתי את הציפורים. שרר שקט של שבת, רק בלי החגיגיות. בתי הכנסת היו סגורים על מנעול ובריח. מקומות הומי אדם נסגרו, וכבר אין צירוף כזה, "הומה אדם". ההמיה היא פנימית: הפחד מגרגר מאחורי הצלעות. הגעתי לבית הספר של הילדים לקחת את ספרי הלימוד, לא ידוע לכמה זמן. ראיתי אנשים הולכים בכתפיים סגורות, כאילו הקורונה היא עוף דורס שיכול לחתור אל בין הזרועות. בדרכי הנשימה נמצא הווירוס, בדרכי הנשימה נמצא גם הפחד. אצלי לפחות.

נדמה לי שנשים שמגדלות לבד ילדים הכי זקוקות לחיבוק כרגע. גרושות, אלמנות, יחידניות. אחיותיי. יש לי אמנם איש מנישואיי השניים אך הוא מתגורר בעיר אחרת, לצד ילדיו. ואני לא יכולה להסביר לכם מה מתחולל בנפש כשאת מובילה משק בית יחידני במצב של חוסר ודאות. סוחבת שקיות מהסופר לבד, סופרת קופסאות שימורים. סגורה בבית עם הילדים, בלי מבוגר נוסף. יודעת שאת מפרנסת יחידה, עצמאית, כשחלק מהפרנסה הוא נעלם גדול, וחלקו האחר - התלוי בקהל - נעלם. והפחד להיות בעצמי חולה כאשר יש ילדים שתלויים בי.

בקבוצות מעבירים בדיחות קורונה. חלקן מוצלחות מאוד. הן לא עוזרות להתמודד. עוד לא נמצא החיסון לחתן וכלה עצובים - אחי הקטן שהיה אמור להתחתן מחרתיים עם יעל היפה, ואירוע החתונה שלהם בוטל. עוד לא נמצאה התרופה לילד בן 13 - בני המתוק - שלמד במשך שנה את פרשת בר המצווה, והכל מוכן בארון, בגדים ונעליים ומזכרות מהאירוע - והחגיגה בוטלה. אין גם מועד חלופי: אנחנו לא יודעים מתי תסתיים המגיפה. מתי יסתיימו ימי הביניים.

אבל באדמת הצער והפחדים צומחים פרחים. זה הזמן שבו העולם שייך למבוגרים, לא לצעירים. זמן שבו האנושות מתגלה, ובכן, כאנושית. כחומלת על החלשים והקשישים. ולכבודם נעצר הכל.

זה הזמן שבו אנחנו חוזרים בתשובה על עבירות שבין אדם למקום. "מקום" במשמעו הפיזי, הפשוט. גרטה תונברג צדקה. כדור הארץ זקוק להפוגה.

גרטה צדקה; סראמאגו טעה. "על העיוורון", רומן המגיפה המהפנט של הסופר הפורטוגזי, מתאר את בני האדם במירעם. קורונה 2020 מאירה את בני האדם בטובם. יש חסד באוויר. בתיבת נוח המקראית גר נמר עם כבש ושום חיה לא פגעה באחרת. כשיש איום חיצוני - כולנו אחד. כמה מפתיעה התחושה הזאת: אני והאישה האיראנית, אני והאיש ברמאללה.

זה הזמן שבו אנחנו מעריכים את השפע שבתוכו אנחנו שוחים בשגרה. האור הדולק בחדר המדרגות נראה לי כעת כפלא. אני חושבת על הבטחה "מרגיעה" ששמעתי ברדיו: הממשלה תדאג שלא תיפסק אספקת החיטה. אבל אינני יודעת כיצד מכינים לחם מחיטה. הלחם שאני מכירה מילדותי צומח בסופר. עשירים היינו, ולא ידענו.

חשבתי שבימי ההשבתה אעסיק את הילדים בניקיונות לפסח, בעבודות יצירה, באפייה. פחחח. את רוב אתמולי העברתי בניסיונות כניסה לאתרי האינטרנט של הלמידה מרחוק, תקשורת עם 20 מורים של ארבעה ילדים, שחזור סיסמה, אינטרנט תקוע, המורה למדעים הוסיפה משימה בילקוט הדיגיטלי, ואמא שרוצה קצת את המחשב לעצמה בשביל לכתוב את הטור הזה.

כמוכם, בימים אלו אני בקושי נפגשת עם בני אדם. מהיום אפגוש אתכם פה בכל בוקר, יומן מלחמה. פגישה פיזית, עם חיבוק והכל? נקבע בשש אחרי המגיפה.