אם רק העם היה מתקן את דרכיו

התקשורת הישראלית שייכת - לפחות בעיני עצמה - לעילית האינטלקטואלית, ולכן גם היא מכווצת את המצח במבוכה כשהיא נתקלת במספרים • למשל, תוצאות הבחירות האחרונות

זה יותר מעשור אני משדרת את "המילה האחרונה" בגל"צ עם קובי אריאלי, יהודי מזן חרדי, דובר יידיש שוטפת, שולט ברזי הכנת צ'ולנט וקיגל כהלכתם ("בשום אופן לא לפחד עם השמן!"). וזה יותר מעשור, בעקשנות של עדר פילים, הוא טוחן לי את המוח עם המשפט: "תוצאות הקלפי מוכרעות בחדר המיטות". וכשהייתי מוחה, הוא היה מוסיף ואומר: "אין תיקו פוליטי. זה שקר".

איור: שמעון אנגל

שנים רבות סירבתי להאמין שיש לדמוגרפיה חשיבות, שכן אני מחזיקה מעצמי אדם בעל אינטלקט, ואנו האינטלקטואלים בזים לדמוגרפיה. למה? כי דמוגרפיה היא מספרית, ומספרים הם עניין חומרי, וקשה להתווכח עם עולם החומר. אנחנו באינטלקטואליון העליון אוהבים להתווכח. ולכן בעולם הרעיונות מנצחים הרעיונות היפים, ובעולם החומר - לוקחים אנטיביוטיקה ולא כורכום. 



שנים סירבתי לקבל את עמדת הרב קובי בנוגע לקשר בין הדמוגרפיה לפוליטיקה. לא עוד. בשעת כתיבת שורות אלה לא הוקמה ממשלה, ולא ברור אם יהיו בחירות רביעיות, אבל איך שלא סופרים את הקולות: כשרים, מזויפים, מבודדי קורונה - לימין יש רוב כזה, שחבל על התקפי הטנטרום של מחנה השמאל־מרכז. בהערכה נמוכה, יש לגוש הימין־חרדים 58 מושבים בכנסת. אבל הם לא הימנים היחידים בכנסת. מלבדם יש לפחות 3 מושבים ימניים מסיעת תלם בכחול לבן, אם לא יותר. ליברמן אמנם מתעב את נתניהו אבל גם הוא ימין, ויש לו 7 מושבים, והנה 68 מנדטים ימניים. בניכוי הרשימה המשותפת - לשמאל־מרכז נשארו משהו כמו 36 מנדטים. זה בערך פי שניים יותר ימנים משמאלנים. הרשימה המשותפת היא לא שמאל, למי שתהה למה לא ספרתי אותה. 



ועכשיו נעשה הפסקה קטנה לצרכים גרפיים: התקשורת הישראלית שייכת - לפחות בעיני עצמה - לעילית האינטלקטואלית ולכן גם היא מכווצת את המצח במבוכה כשהיא נתקלת במספרים. כדי להירפא מתחושת האי־נעימות, הופיעו במהלך תקופת הבחירות בשלושת ערוצי החדשות גרפים שהיו אמורים לבטא את ההבדלים המספריים בין ימין לשמאל, בין נתניהו לגנץ. אבל כיוון שבאולפנים התקשתה הנפש המערכתית ליישב את הסתירה בין ממצאי הסקרים של עצמם לבין תחושתם הטבעית שזה לא יכול להיות - זכינו לראות דיאגרמות שבהן מוביל גנץ על נתניהו בפער עצום על פי הגרף, בעוד המספרים מציירים באכזריות של אספסוף תמונה שונה לגמרי.



אפילו באולפני הבחירות, עם פרסום המדגם, ניסו מחלקות הגרפיקה לטשטש את מפת הגושים, וייצרו עולם גרפי שבו יש שלושה גושים: ימין־חרדים, שכולל את מפלגות הימין והמפלגות החרדיות, גוש ליברמן, וגוש שמאל־מרכז שכולל את כחול לבן, העבודה־מרצ והרשימה המשותפת, שכל חבריה הודיעו שלא יסטו ממנהגם שלא לתמוך בשום ראש ממשלה ציוני, ובבחירות הקודמות סירבו אפילו לחתום על הסכם עודפים עם מרצ. ובכן - אם אתה גרפיקאי, או אינטלקטואל, ייתכן שייווצר אצלך הרושם שיש לנו שני גושים פוליטיים דומים בגודלם ולשון המאזניים היא ליברמן. ואם אתה ימני, ייתכן שפספסת את ההבחנה הזאת שכן בזה הרגע קיבלת הודעת ווטסאפ מרגשת על לידת אחיינית חדשה, והזמנה לבר מצווה של אחיין אחר.

מטבע הדברים, עצם היותו של השמאל מפותח יותר מבחינה אינטלקטואלית ורוחנית מקשה עליו להיישיר מבט אל עובדת חיים פשוטה ומוחצת: יהודי ישראל הם די ימנים ודי מסורתיים, וכמו כן מדי בחירות מתחשק להם לבחור ראש ממשלה שמתאים להם.



לעיתים ראש ממשלה זה אינו מקובל על פלח האוכלוסייה היוקרתי והצודק. זו עובדה מצערת אמנם, אבל יש דרכים להתמודד איתה: למשל, להקים מפלגה של מגזר אחד מאופיין - דוגמת מרצ, או ש"ס - ואז לקוות להיכנס לקואליציה, או להיות נורא צודק באופוזיציה, ובשני המקרים לשלם את מחיר הבחירה במגזריות. ואם רוצים להיות מפלגת שלטון גדולה, אין מה לעשות. צריך להתרגל אל העם שחי פה, כי הרי אי אפשר להחליף אותו. כלומר, אולי באופן תיאורטי אפשר, אלא שברגעים אלה ממש העם אורז תיק קטן ונוסע למחלקת יולדות, שם נולד לו הילד החמישי.



ההכחשה הממושכת של הפרופיל הישראלי כפי שהוא מתבטא בדמוגרפיה לא הזיקה לי במיוחד. בסך הכל יצאתי פיתה בשידור, ובאופן אישי אני חושבת שזה פרופיל מוצלח מאוד. השמאל, לעומת זאת, שילם מחירים כבדים. הראשון שבהם, הוא פספס את העובדה שהימין הישראלי השכיל לבחור ראש ממשלה מוצלח, כזה שמוכן לייצר בריתות ולהרכיב קואליציות לא רק עם החרדים וליברמן אלא גם עם מפלגות ממחנה השמאל־מרכז.



המחנה הצודק דחה הצעה לממשלה רחבה כששלי יחימוביץ' עמדה בראש מפלגת העבודה, ואחריה סירב יצחק הרצוג. כחול לבן סירבה למתווה הנשיא, ואפילו עכשיו, הם מתעקשים על פסילת נתניהו, ומדקלמים את המנטרה "שוחד, מרמה והפרת אמונים", בעוד מצביעי נתניהו חוזרים מחו"ל בזמן להולדת הנינה העשירית של סבתא רחל. או הנינה האחת־עשרה? כבר קשה לספור.

מחיר נוסף משלם השמאל גם כשנדמה לו שאמנם מבחינה מספרית העם יהודי, ימני וציוני, אבל זה לא אומר שהעם אינטליגנטי. ולכן כל מה שצריך לעשות זה להגיד: "גם אנחנו ימנים ויהודים והכל!" ושתי דקות אחר כך לשכוח שהם ימנים ויהודים והכל, לתלות שלטי חוצות שמבטיחים ישראל חילונית, גיוס חרדים לחטיבת כפיר, עם מד"סיות, מגישים בג"צים על מופעים בהפרדה - עזבו: מגישים בג"ץ על כל דבר. והעם היה אמנם משתכנע, אבל הוא בדיוק בכותל, ברחבה המופרדת, כי סתם בא לו לבקר בכותל, וממילא יש לו תמיד באוטו טלית, כיפה ותפילין.



וכשכל הדברים האלה לא עוזרים, הולכים על הראש של המנהיג הנבחר של המחנה. בכל דרך: כתבות שוליות ומשפילות, חקירות בעשרות מיליוני דולרים, חיטוט בחייה של אשתו ופרסום הקלטות של בנו. כדי לחדד את המסר הם מוסיפים בישורת האחרונה שלטי חוצות גדולים אף יותר שבהם הם משווים את ראש הממשלה לארדואן, ואחר כך מתלוננים שאי אפשר כבר עם כל השנאה הזאת.

וכשמתברר שגם אז הם לא מצליחים להשיג יתרון מוחץ - הם כבר מכינים את החוקים הפרסונליים, אולי בג"ץ יפתור להם את הבעיה ששמה נתניהו, או העם. הם מקוננים על העם שסובל מתסמונת שטוקהולם, או מתסמונת האישה המוכה, והם חזרו ואמרו והדגישו והתריעו ותראו כמה הם עצובים עכשיו והכל באשמת העם. 

והעם היה ללא ספק מתקן את דרכיו, אבל הוא כרגע בחנות רהיטים, בוחר שולחן אוכל גדול יותר. וגם אם ימנעו ממנו בכל דרך אפשרית לבחור את נציגיו לממשלה הזאת - בעוד כמה שנים הוא יתייצב עם שלל צאצאיו בקלפיות, והפעם כבר לא יצליחו לגנוב ממנו את הקול שלו.

כחול לבן סירבה למתווה הנשיא, ואפילו עכשיו הם מתעקשים על פסילת נתניהו, מדקלמים "שוחד, מרמה והפרת אמונים"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו