הכוח העליון

הצעקה הראשונה שנשמעה אמש באולם הליכוד, שנייה לאחר פרסום המדגמים, היתה "יש אלוהים". את אנחת הרווחה אפשר היה לשמוע עד בלפור.

אפילו פעילי הליכוד מתקשים להסביר את ההישג האדיר של נתניהו, לבד מהתערבות שמימית.

ספק אם יש במאי או תסריטאי קולנוע שיכול היה אפילו לדמיין את סיפורו הבלתי אפשרי של בנימין נתניהו. סיפור פוליטי בלתי אפשרי: ניצחון בבחירות, עריקה של שותף מהימין (ליברמן), אי הצלחה להרכיב ממשלה, בחירות נוספות, הפסד, בלוק טכני ושוב בחירות שבהן צריכים להשיג רוב בלתי אפשרי.

מה שמדהים במקרה של נתניהו שהקרב הפוליטי היה החלק הפשוט יותר, לעומת המצב המשפטי ומול כלי התקשורת.
אלו לא רק החלטות קשות נגדו על הגשת כתב אישום ופתיחת משפט. אלו שעות על גבי שעות של הדלפות שפותחות מהדורה, צונאמי של הקלטות מביכות של בני משפחתו הקרובים אליו ביותר והמון פרשנים חמורי סבר שמכריזים בלי למצמץ "תם עידן נתניהו".

אם לא די בזה, מול נתניהו הוצבה תחרות קשה במיוחד. שלושה רמטכ"לים ויאיר לפיד שחברו יחד ועשו גם הם הישג אדיר - בתוך שנה להתייצב על אזור ‭ 35‬ מנדטים.

אבל מתברר שמול נתניהו גם זה לא מספיק.

זו היתה מערכת בחירות רעה. מזוהמת. לוקחת את השיח לקוטביות ורעל עד הקצה. דווקא בגלל זה היה מעניין לראות את פרצופו של ליברמן. מי שלקח לקצה השמצה ושנאת מיעוט בישראל, השווה את מנהיגיו הרבנים לווירוס, הפיץ קריקטורות אוטו-אנטישמיות ולקח לקצה את ההסתה נגד החרדים, קיבל אמש ברקס ואמירה ששנאה היא לא מתכון לניצחון.

הימים הקרובים יהיו ימי נתניהו. יהיו שם פרגונים וחגיגות ובעיקר הבנה שלמרות הכל, זה הזמן של נתניהו.