על אף המיאוס - אין לנו פריבילגיה לא להצביע

מגיע להם שנראה להם מה זה, ולא נבוא להצביע. שנוציא לשון ישראלית ארוכה לפוליטיקאים. לקמפיינרים. ליועצים. נמאס לנו. מגיע להם שנפגין את ההפגנה הקטנה שלנו מול המנהיגים הציניים - ולא נעבור בקלפי בכלל. נלך לטייל, הזרימה בנחלים משגעת, נקנה לילדים בגדים לליל הסדר, יש מבצעי סוף עונה בחנויות, נזמין חברים לעל האש, תהיה שמש יפה, נשב בחוץ.

אבל המדינה זה לא "הם" אלא אנחנו. ואין לנו פריבילגיה לא להתייצב לאירוע הזה, שדומה באופן מדהים לשמחה משפחתית של אנשים שאנחנו לא סובלים: לא בא לנו לבוא, אבל איזו ברירה יש לנו.

אם נפגין, נפגין נגד עצמנו. אם נמחה, נפגע רק בעצמנו. החלטה לא להשתתף בהליך הדמוקרטי כמוה כירידה נפשית מהארץ. היא מנתקת את האזרחים מוועד הבית הגדול. מעבר לזה, היא מעניקה באופן מיידי כוח למי שהערכים שלהם הם לא הערכים שלך. מתמטיקה פשוטה: כל קול שלא תרמתם למחנה שאיתו אתם מזדהים - הוא קול שנתתם למחנה הנגדי. כל אדם שלא נוגע מחר בקופסת הקרטון הכחולה - מעניק במתנה את מספר תעודת הזהות שלו לגוש המתחרה.

לימין יהיה רווח נקי מכל תומך שמאל שייעדר; השמאל יזכה בקול נוסף מכל תומך ימין שידלג על ההצבעה. גם הצבעה למפלגה שברור שלא תעבור את אחוז החסימה היא שי שאתם מעניקים למפלגה שאתם מתעבים, כי בכך אתם מגדילים את כוח היריב. אין מנוס. בין זרימת נחלים בוואדי לבין סוף עונה בקניון - קופצים לקופסה הכחולה, לתת לה נשיקה כמו לדוד מאוס. משפחה זו משפחה. אומרים ש"משפחה לא בוחרים"? אז במשפחה הזאת, המדינה, כן בוחרים.

מול משבצות הפתקים יש לשאול מי הם האנשים הראויים ביותר. למי יש קבלות על פעולות שעשו ולא על מילים שאמרו. למי יש מצע ברור שאינו אוסף קלישאות. ומי בעלי הסיכויים הנמוכים ביותר לתקוע את עגלת הדמוקרטיה פעם נוספת. אני עצמי אצביע לאותה מפלגה שהצבעתי לה בבחירות הקודמות, ושלא אכזבה אותי עד כה. תסתכלו על הפתקים: מבין כולם, מי לדעתכם עלול לגרור אותנו אל הקופסה הכחולה בפעם הרביעית, ומי יעשה כל שביכולתו כדי למנוע את זה.