שמאל וימין: פלגנות של יותר מ־80 שנה

בתקופה הסוערת שאנו חווים, מתרבה הדיון על "הפילוג" ו"מלחמת האחים" ששלטון הימין מלבה לצורכי בחירות, ולצידו חוזר לדיון גם השיח על אפליה עדתית ויחסי "אשכנזים" מול "מזרחים". חלק מהדברים שנאמרים הם בגדר עיוותים וסילופים, שבהם משתמש דווקא הצד השני במסעו לכיבוש השלטון.

אני ילידת 1927, בת 93 (בעוד יומיים), עליתי לארץ מלטביה בשנת 1935. אני בת דור מלחמת העצמאות. מאז ילדותי אני עדה לשנאה התהומית של השמאל הציוני אז, בתקופת היישוב, לימין של ז'בוטינסקי, שעם שורותיו נמנתה משפחתי עוד לפני שעלינו. באוזניי עוד מהדהדות ההאשמות ברצח ארלוזורוב, וגם בני דודי במדי תנועת הנוער בית"ר כבר נרדפו ב־1936... אני יכולה להצביע על האווירה העכורה בתקופת "ההבלגה" של מאורעות הדמים של 1939-1936, כשאירועי 1921 והשחיטות של 1929 עדיין טריים בזיכרון.

למותר לציין את הפלגנות הרשמית והפעילה מצד השמאל עם תום מלחמת העולם ודרכי ההתנגדות לשלטון הבריטי העוין, רדיפות היריבים ולוחמי המחתרות והאווירה העכורה המסורתית, שהסזון היה גולת הכותרת שלה (בן משפחה). הגות ימנית היתה במיעוט. האליטה הימנית החושבת דוכאה לחלוטין על ידי השמאל (פרופ' קלאוזנר, פרופ' בן ציון נתניהו ורבים אחרים).

המושג אפליה עדתית לא היה מוכר בימין אף פעם, לא בשיחות ולא במעשה. בשורות הימין במחתרות שררו חברות ושותפות מוחלטות. אני כותבת שורות אלה כמי שמשתייכת לאותו רובד בימין הראשוני, שקיבל אז ומקבל גם היום באהבה ובשמחה את עליית האליטה המזרחית בתוכנו כחילופי הדורות, כאילו היינו מתחרים במרוץ שליחים, המחזקים במקל ומעבירים אותו לבאים אחרינו, עד לניצחון...

אני מצרה על "נסיכי" הליכוד שירדו מ"גדולתם" כי לא ידעו להבחין בזרמים החברתיים החיוביים דווקא, המתפתחים מול עיניהם, וכיום, בייאושם הפוליטי, יוצאים נגד צור מחצבתם. "קול המון כקול שדי", כך נאמר במקורותינו.