"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

פומביות משפט אינה קדושה מהחיים

,עודכן

דווקא מכיוון שאיננו יודעים את הדברים החשובים באמת על פרשת בן זיגייר, אפשר לנסות ללמוד ממנה משהו על מדינת ישראל. מכיוון שאיננו יודעים אם זיגייר היה נבל או קורבן, גיבור טרגי או בוגד - דווקא משום כך יכולים להיות הדברים הבאים נקיים מהטיה "לאומנית" או "שמאלנית".

גילוי נאות: ביטחון ישראל עומד בראש מעייניי, אולם איני סוגד לכל מה שדגל הביטחון מתנופף מעליו. רבות מדי ראינו בעבר איך מחללים את הקדושה הזאת, איך מעלילים בשמה עלילות דם ובגידה על נקיים. פרשת קו 300 ופרשת עיזאת נאפסו הביאו לידיעת כלל הציבור כי גם הפרות הקדושות שלנו עלולות לרעות בשדות השקר ובידוי הראיות. ולא כדי להפיל ברשת את אויבי המדינה ולבצר את ביטחונה - כי אם רק כדי לחפות על כישלונות או על פשעים של ראשי המערכת.

ועוד הנחת מוצא: דגל ביטחון ישראל, גם כאשר הוא מתנופף בגאון, אינו יכול להסתיר איוולת או אוזלת יד. הטענה כי אסור לדבר בכנסת על מה שהתפרסם בכל העולם היא איוולת. המחשבה כי עדכון "ועדת העורכים" יכול להחליף ביקורת פרלמנטרית אינה אלא שריד ארכאי מימי מפא"י.

אלא שבחינה פשוטה של אלה שבאו "לחשוף" את הפרשה במליאת הכנסת מעידה על כך שלא בהכרח ההגנה על ביטחון המדינה היתה נר לרגליהם של אחמד טיבי, דב חנין וזהבה גלאון. גם הטענה העיקרית כי זכויות אדם בסיסיות נפגעו בפרשה זו אין לה על מה להסתמך, כפי שלמדנו מהעובדות שפורסמו. שלושה עורכי דין ייצגו את האסיר X (בלכר, מזור ובן צור), ואחד מבכירי המערכת המשפטית (אביגדור פלדמן) נפגש עימו יום לפני מותו. ההליך המשפטי התקיים בבתי דין אזרחיים ולא במערכת השיפוט הצבאי, והצווים הגורפים לאיסור פרסום - שאולי היה בהם טעם ב-2010, גם אם היו אוויליים לאחר הפרסום האוסטרלי - הוצאו על ידי נשיאת בית משפט מחוזי.

האם עצם החזקתו של אדם בכלא בזהות בדויה היא פגיעה חמורה בדמוקרטיה? לא אם מעשה כזה יכול להגן על חייהם של סוכנים אחרים. אבל אם גם במקרה זה נישא שם הביטחון לשווא והחשאיות נועדה לחפות לא על סוכנים נאמנים ועלומי שם, אלא דווקא על שולחיהם הידועים לציבור שאינם רוצים להיחשף בקלונם - אז לא הפגיעה בדמוקרטיה היא העיקר, אלא החשש שמא המערכות שביטחוננו תלוי בהן זקוקות לתיקון יסודי.

עקרון "פומביות הדיון המשפטי" אינו קדוש יותר מחייהם של סוכני המוסד, ומותר להחזיק אסיר בזהות בדויה אם משפחתו יודעת על המעצר והוא מקבל ייצוג משפטי הולם, גם אם בדלתיים סגורות. חברת הכנסת גלאון, המזדרזת להגן על מערכת המשפט שלנו מפני כל ביקורת מימין, צריכה להיזהר שבעתיים לפני שתאשים אותה בפגיעה בזכויות אזרח ואדם, שמא נחשוד בה שעליונות המשפט בפיה רק כשהשופטים נועלים שתי נעליים שמאליות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר