צו איסור פרסום מטעם התקשורת

שיהיה ברור, צו איסור הפרסום על פרשת מנדלבליט הוא לא רק של בית המשפט, אלא גם מטעם התקשורת של הזרם המרכזי. צריך לכבד אותו, אבל לא כולם היו בסוד התמלילים, ולמי שנחשפו לחלק קטן מהם בעקבות הלאומיאדה באילת, הרושם הוא מזעזע. הוא במפורש מעלה את הדיון לגבי המותר והאסור כאשר חשדות כל כך חמורים מוסתרים בידי צו איסור פרסום; האם מותר לנהוג במקרה של תמלילי השיחות בין אשכנזי למנדלבליט כפי שנהגו עורכי ה"וושינגטון פוסט" וה"ניו יורק טיימס" בימי ניקסון ומסמכי הפנטגון?

בגרסה המקומית עולה בזיכרון ההחלטה של עורכי העיתון "חדשות" בהובלת עמוס שוקן לפרסם את התצלום המפורסם של אלכס ליבק: שני אנשי שב"כ מובילים מחבל שהורד חי מאוטובוס קו 300 וחוסל יותר מאוחר. גם ההמשך מעניין. בעקבות פרשת קו 300 בשנת 1984, ננקטה בשב"כ יוזמה להחדיר לוועדת החקירה את יוסי גינוסר כסוס טרויאני, ובעזרת כמה כתבים בכירים הפלילו את תא"ל איציק מרדכי (לימים אלוף). יש תחושה שדברים דומים אירעו בצוות החקירה של המסמך המזויף שאשכנזי הסתיר אצלו.

בחלקי השיחות בין הפצ"ר מנדבליט, הרמטכ"ל אשכנזי ועוזרו ארז וינר שהותרו לפרסום ושודרו בשבוע שעבר בחדשות 13, נשמע אשכנזי אומר שאם תיפתח חקירה, "אנחנו נאמר את האמת... תהיה חקירה אז נגיד את מה שצריך להגיד". מהי אותה אמת? מעבר לכך שהמסמך בער במגירותיו, ייתכן שהיתה אמת נוספת על המסמך המזויף, שאשכנזי ואנשיו ידעו ומשום מה לא אמרו, או שאיש לא לחץ עליהם להגיד? עולה השאלה, מהי בדיוק הסיבה שהדברים אסורים בפרסום. לא מדובר בצנעת הפרט, אלא בחשדות כאלה ואחרים שתוכנם כבר פורסם.

מלכתחילה היו צריכות להידלק נורות אדומות כאשר הרמטכ"ל העלה את הפצ"ר מנדלבליט לדרגת אלוף בספטמבר 2009, אף כי התקן של התפקיד הוא תא"ל, ומנדלבליט אכן כיהן כפרקליט הצבאי במשך כחמש שנים בדרגת תת־אלוף. דרגת אלוף פירושה פנסיה בגובה המשכורת שמנדלבליט מקבל היום כיועץ המשפטי לממשלה. ודאי שזה יכול להיות שכנוע הרבה יותר רציני מכמה תמונות מחמיאות של אשת ראש הממשלה.

נוסף על פרשת מנדלבליט, התקשורת מטילה איפול חמור על עוד שתי פרשיות: פרשת הממד החמישי, ששם זכתה החברה שגנץ כיהן כיו"ר שלה בפיס: 4 מיליון שקלים. פרשה זו מתחילה להיחלץ מהערפל. הפרשה השנייה היא עדיין הטלפון הפרוץ של גנץ, שתוכנו נמצא בידי האיראנים והופך את בני גנץ ליעד לסחיטה בידי האויב. עד היום הצליח גנץ לחמוק מלדווח לציבור או לרשויות המוסמכות מה יש בטלפון הזה. לפי הדיווח של יואב יצחק, שמתגלה כעיתונאי האמין ביותר בכל הקשור לתככים המשפטיים והתקשורתיים להפלת נתניהו, גנץ הסתיר מחוקרי השב"כ מידע ביחס לתוכני הטלפון הפרוץ. התקשורת סייעה לו בכך, כשהחליטה לשדר על הגל של "קורה, זה קורה לכולם או לפחות להרבה אנשים, אין שום דבר מיוחד בפריצה לטלפון של הרמטכ"ל".

כאשר אנחנו רואים את ההתנפלות התאוותנית, הבלתי חוקית, על הטלפונים של עו"ד אפי נוה, או על הטלפונים של עוזרי נתניהו, והחסינות לפורצי הטלפון, מותר לתהות מדוע ההדלפות הקטלניות מטלפון אחד כל כך חשובות ומגרות, ואילו הטלפון של "המיועד" חסוי, וגנץ זוכה לחסינות תקשורתית.

שיתוף הפעולה התקשורתי עולה מדיווחים של שני כתבי משפט, אביעד גליקמן ותמר אלמוג. הם לא יותר מממסרים נאמנים של הפרקליטות או "גורמים מוסמכים" במערכת המשפט. החומר עצמו על מנדלבליט כאילו לא נוגע להם; הם רק שליחים שבאים לאיים על בועז גולן מטעם שלטונות המשפט. "בועז גולן צפוי להיחקר באזהרה" - מדווח גליקמן. אז פלא שליאת בן ארי נסעה לנופש בזמן השימוע לנתניהו ביודעה שהשאירה מאחור "מישהו שהיא יכולה לסמוך עליו"; מישהו "שישמור עלינו".