זוטי דברים, עניינים של מה בכך וגם נושאים של אגו עיכבו עד כה את המפגש בין בנימין נתניהו לבין נפתלי בנט. לא מובן מאליו שנדרשה התנצלות נוספת מאת יו"ר הבית היהודי, אבל כשהתעורר הצורך נהג נכון בהשמיעו אותה בקול נבוך משהו אך צלול. בכך סלל את הדרך למפגש שייערך היום בצהריים וראוי היה לקיימו כבר למחרת הבחירות. הבית היהודי בהרכבו הנוכחי הוא השותף התוכני הטבעי של הליכוד. לשתי סיעות אלה יש תפיסת עולם כמעט זהה בסוגיה המדינית. הן שותפות לחולשות ולטיעונים כבדי המשקל. בנט יודע כי נתניהו יחזור לנוסחת שתי המדינות לשני העמים - ויישאר שותף נאמן לקואליציה כל עוד לא יוצע להקים בפועל מדינה פלשתינית. ייתכן שש"ס שותפה נוחה יותר לנתניהו (ויקרה יותר לקופת המדינה). אך יש התאמה רבה יותר בגישה המדינית של הליכוד ביתנו כלפי הבית היהודי מאשר בהקבלה לש"ס. נותרו 34 ימים לסיום המשא ומתן על הרכבת הממשלה. זה זמן רב, אבל השעון מתקתק. מנהלי המשא ומתן צריכים להינתק מתכסיסנות עקרה לטובת המהות. תכסיסנות עקרה היא ניסיונות לרבע את המעגל. הליכוד חייב להבין כי הסיעה הגדולה לא תוכל להיות הרוב בממשלה. ציבור הבוחרים העניק לה 31 מנדטים בלבד, וכדי שהממשלה תהיה בת קיימא עליה למנות יותר מ-62, ולפיכך רוב השרים לא יהיו מהליכוד ביתנו. אז מה? כלום לא יקרה. החשש כאילו סיעה אחת יכולה לפרק את הממשלה לא צריך להטריד את מנהלי המשא ומתן. מפני שזה תמיד נכון. אפילו אם הממשלה תמנה 75 ח"כים תוכל סיעת יש עתיד לגרום להתמוטטותה. אז מה? היא אינה ממהרת לעשות כן. גם היא מעוניינת במנעמי השלטון, במכונית השרד ובמאבטחים המיותרים. לא מזדרזים לוותר עליהם. לפיכך אפשר להתחיל לסכם את המתווה לשוויון בנטל, שהוא המפתח או אבן הנגף לכינון קואליציה. לליכוד ולכל שותף פוטנציאלי לבד מש"ס יש מתווה משל עצמו. מנהלי משא ומתן נבונים יימנעו מלשכנע את האחרים ביתרונו של המתווה המוצע על ידם. הם יעדיפו את שיטת השקשוקה, לערב וללוש ולצקת יחד את שלושת המתווים ליציר חדש המכיל משהו מכולם, ולא הכל מהיצע אחד, ובא לממשלה הבאה גואל. בתוך כך, תוך כדי ניהול משא ומתן נטול גחמה עדיף לליכוד ביתנו לוותר על הנוחות שבפירור הציר המשותף של יש עתיד והבית היהודי. שכן עדיף ששני גורמים אלה יקדימו להיכנס לקואליציה, ואחריהם יתקבלו ש"ס והתנועה וקדימה בסבר פנים יפות.
