ה"אביב" של תוניסיה נגמר

מוחמד בועזיזי, צעיר תוניסאי, הצית עצמו ב-17 בדצמבר 2010 ומת לאחר מכן, לאחר ששוטרים החרימו את עגלת הירקות שלו בשוק קטן במחוז סידי בוזיד במרכז תוניסיה. ההמשך ידוע: הנשיא בן עלי איבד שלטונו תוך כדי שהוא סוחף עימו לספרי ההיסטוריה את מנהיגי מצרים, לוב ותימן, שנפלו בזה אחר זה כמו דומינו אל מול עולם משתאה. קראו לזה "האביב הערבי". בועזיזי, בצעד המחאה הנואש, עירער אפילו את משטרו של אסד המפרפר בדמשק.

ב-14 בינואר 2011 ברח הנשיא בן עלי מתוניסיה, וההמונים חגגו בשדרות בורגיבה את הצלחת מהפכת היסמין, ובעיקר את סוף הדיכוי. אלא שבינתיים, המפלגה האיסלאמיסטית "נאחדה" (ההתחדשות) זכתה בבחירות למורת רוחה של מחצית מאוכלוסיית אחת המדינות הערביות המודרניות ביותר, והשכיחה את נפלאותיו של בועזיזי. התיירים הפסיקו להגיע, הכלכלה היציבה יחסית קרסה והדיכוי חזר. לא לילד הזה פיללו גיבורי המהפכה, ובדיוק כמו שיקרה בקהיר בהמשך, היה במדינה הצפון-אפריקנית מי שהמתין בפינה (במסגד, ליתר דיוק) וגנב את המהפכה.

שם חדש החליף את בועזיזי ומככב היום ברחובות תוניסיה, בעיקר במהלך ההפגנות הרבות - שוקרי בלעיד, מנהיג מפלגת החזית העממית. מדובר במנהיג האופוזיציה שנרצח בשבוע שעבר על ידי מתנקש אלמוני רכוב על אופנוע שארב לו. בלעיד היה מהאופוזיציונרים הגדולים ביותר של האיסלאמיסטים, השולטים היום במדינה ומצליחים למרר את חייהם של החילונים באוניברסיטאות. הוא נחרד גם מכמות הסלפים שהתווספו פתאום לאוכלוסייה במדינה הערבית, שהצליחה יותר מכל אחת אחרת לייצר מעמד ביניים אמיתי. בערב שקדם לרצח הוא האשים בתוכנית טלוויזיה את האחים המוסלמים בתוניסיה בכך שהם קוראים לתומכיהם להפעיל אלימות (בלעיד, אגב, היה גם האופוזיציונר הגדול של בן עלי). מנהיגי מפלגות חילוניות נוספות המייצגות את השמאל הוכו גם הם, אלא שבמקרה של בלעיד מדובר ברצח פוליטי ראשון של תוניסיה המודרנית מאז העצמאות ב-1956.

ביום שישי, במהלך ההלוויה של בלעיד, הגיעו המהומות לשיאן. הנשיא, מונסף מרזוקי, קרא לבחירות חדשות ורה"מ חמאדי אלג'באלי ביקש לפרק את ממשלתו ולהקים ממשלת מומחים. הלחץ גדול, אלא שמפלגת נאחדה אינה מתרגשת. מנהיג המפלגה האיסלאמית, ראשיד אלגנושי, המתנגד למפלגת טכנוקרטית, העדיף ליזום הפגת ענק בשבת (כאילו ספונטנית), שבה גידפו את המערב, בעיקר את צרפת.

* * *

צריך לזכור כי בפברואר 2012 כבר נפלה בתוניסיה ממשלה בעקבות מחאת האזרחים. בקצב הזה הם עוד יתגעגעו לבן עלי, אבל אנחנו עדיין לא שם. השאלה הגדולה היא לאן הולכת תוניסיה, שהפכה באמת למראה של החברה הערבית? האם מותו של עו"ד בלעיד, איש זכויות האדם של המדינה, יביא להפלת המשטר בדומה למותו של בועזיזי-

ההלוויה של בלעיד העניקה הזדמנות לחלק גדול מהמדינה להגיד "לא" לאיסלאם רדיקלי, שהשתלט על מדינה שאיפשרה בעבר לדיפלומטים ישראלים לעבוד בה והעניקה כבוד גדול ליהודיה. מבחינת הצעירים הליברלים, 8 בפברואר 2013, יום ההלוויה, אמור להפוך ל-17 בדצמבר 2010 בגירסה מודרנית.

בפני תוניסיה שתי אופציות: הראשונה - שמירה על ההישגים המודרניים והחילוניים הגדולים וההיסטוריים של הנשיא הראשון ואבי האומה, חביב בורגיבה, במשך כמעט שלושה עשורים או, לחלופין - ללכת מאות שנים לאחור ולמעשה, כפי שמבקשים האחים המוסלמים ושותפיהם הסלפים, להחזיר את תוניסיה הקסומה למאה השביעית.

אלא שבמדינה אין סמכות מוסרית שתצביע על כיוון. בעיה נוספת היא שהרחוב חצוי. תוסיפו לזה את הבחירות שבהן זכתה נאחדה, כולל קולות המהגרים התוניסאים הגרים בצרפת שהעניקו לה רוב(!), ותבינו מדוע מנהיגי המפלגה האיסלאמית אינם רוצים פשרה כפי שרוצה רה"מ שבו בחרו.

הנשיא מרזוקי כבר מזמן איבד כל סמכות מוסרית, אף שהיה אופוזיציונר לבן עלי אחרי שחבר לאיסלאמיסטים ב-23 באוקטובר 2011 אחרי ניצחונם בבחירות.

קראו למהפכה בתוניסיה גם מהפכת הפייסבוק. שני מיליון צעירים (מתוך אוכלוסייה של 10 מיליון) מחוברים לרשת. הם לא חברים של נאחדה. גם האחים המוסלמים לא חברים שלהם.