פעם עיתונאים התהדרו באובייקטיביות מזויפת • עידן האינטרנט חשף שיש להם גם דעות
אומרים שרק אם אתה זקן, עיוור, צולע או ירית פעם במישהו בקנזס סיטי, יש לך זכות לשיר את הבלוז. אם כל השיניים שלך עדיין בפה, יש לך ביטוח בריאות פרטי ואתה גר במודיעין - אין לך זכות לבלוז. אם זה ממזר אומלל שהתפגר על מיטה מתקפלת שבורה במוטל ניאופים, אפשר לשיר על זה בלוז. אם בעל קנאי דקר אותך בטחול או אם אהובך טוגן על כיסא חשמלי, זה שיר בלוז. אם מכרת את נשמתך לשטן בצומת דרכים אתה רוברט ג'ונסון. בקיצור - הבנתם את הפרינציפ.
מתוך "פגוש את ג'ון דו" (1941)
ליהודה קיסר יש את הבלוז בדם, והשבוע הוא ניגן בטדי את "שבחי ירושלים" בסולו אינסטרומנטלי לפני המשחק בין בית"ר להפועל ת"א. ביצוע בלוז מזרחי, תענוג אמיתי, למרות רעשי הפקפק של ההגברה בצלילים הגבוהים. קיסר עבר הרבה, הוא קלאסי. יש לו את היד שלו, הסאונד שלו. אצל גיטריסטים זה הכי חשוב. לא משנה הטכניקה אלא מה הקול שלך. ולקיסר יש גיטרה שאיפה שלא תשמע אותה תדע שזה הוא. הרגשתי כבוד גדול להיות קשור בקיסר. כי השבוע שלי, כפי שאולי שמעתם, היה סוער. וכבר כתבו כל כך הרבה ודיברו בלי סוף שנראה לי שהסיפור די מוצה.
למעט עניין הגיטרה. איכשהו סגרתי מעגל. באחד הרגעים הכי משמעותיים שאירעו לי כאיש תקשורת לא דיברתי, לא כתבתי, לא גערתי ולא עודדתי אלא ניגנתי בגיטרה ועוד נתתי סולו קטן בהתחלה. כילד, זה היה החלום שלי, להיות גיטריסט בלהקה, ג'ימי פייג' במינימום. אני זוכר את עצמי עומד מול המראה בחדר עם הגיטרה תלויה ומדמיין נותן סולו צוקים באצטדיון ענק.
ולא ניגנתי סתם. ראש הממשלה שר לידי. כן, ישבתי ליד אחד האנשים שאני הכי מעריך בהיסטוריה. אני לא מתבייש להודות שהתרגשתי. אני מסתכל על הסרטון ויש לי שם חיוך של ג'ריקן קרוע על הפרצוף. בישראל מותר לשנוא את ראש הממשלה, עיתונאים בזים לו, לועגים לו באופן נבזי - אין דרך אחרת לתאר את הכתיבה של יוסי ורטר מ"הארץ", בן כספית ב"מעריב" או אמנון אברמוביץ' בערוץ 12 מאשר תיעוב, בואך שנאה יוקדת. וזה בסדר. סבבה. מעורבות רגשית שלילית זה מקובל, מקצועי, ענייני, אבל אבוי למי שיעז להפגין מעט חיבה לנתניהו, לאדם עצמו כבנאדם.
צריך להכיר בעובדה שהספקטרום שהפריד בין הפובליציסט לעיתונאי מת. הפובליציסט, האוונגרד, בעל הדעה, מתנהל היום כעיתונאי לכל דבר. הוא מגיש תוכניות, יוצר תחקירים, ופורץ הרחק מעבר לריבוע המאמר שהוקצה לו במקום הדעות. לעומתו, העיתונאי האובייקטיבי כביכול, נחשף במערומיו בעשורים האחרונים. בזכות האינטרנט והרשתות גילינו שהעיתונאי, רחמנא ליצלן, הוא בעל אג'נדה שהוא מקדם, בדיווחיו, בסדר היום שלו, בחשיפותיו - וגם במה שהוא מעלים, מצניע.
היתה תקווה פעם, בתחילת העשור הקודם, שהרשתות החברתיות ייתנו לנו לבחור בין הנראטיבים. לזפזפ בין האמיתות השונות, ליצור את האובייקטיביות בפעם הראשונה. שגינו. אחרי בחירות 2015, משאל הברקזיט והבחירות באמריקה, הוכח מעל לכל ספק שהרשתות כלאו אותנו. הימני מוקף בימנים, השמאלני בשמאלנים. הפידים שונים. עברנו לחיות בתוך תיבות תהודה.
הנה דוגמה. בערב יום שני אהוד ברק הנחית מהלומה בטוויטר. נכנס בגבי אשכנזי בפול גז. "אשכנזי שיקר אז שוב ושוב לחוקרי משטרה, לחברי המטכ"ל ולציבור. והוא משקר גם הערב", צייץ, ולמחרת הוא תיקן: "לרבים שפנו אלי ושאלו מדוע צייצתי אתמול על פרשת הרפז נשכחת, להלן התשובה: אמש, במקום לתקוף את נתניהו, בחר גבי אשכנזי להתגולל בקולו עלי ועל אנשי המטה באוסף שקרים מופרכים. מעתה, חשוב לשוב ולהתמקד במשימה המשותפת: הסרת נתניהו, שבדרכו אל ספסל הנאשמים מאיים על עתידה של ישראל". ברק הלך לקנוסה משום שפיד שמאל בטוויטר, כת "רק לא ביבי" נכנסה בו יותר חזק
משהוא נכנס באשכנזי. החוט השני בתגובות היה "למה עכשיו"? למה להרוס את הסיכוי להפיל את בנימין נתניהו?
ואתם יודעים למה. כי לא האמת, הצדק והמלחמה בשחיתות עומדים בראש מעיניהם, לא ערכים דמוקרטיים נעלים אלא הרצון הכמעט סמיך שלהם להיפטר מנתניהו. כל פסאדת הטהרנות קרסה במחול הציוצים שבו ננזף אהוד ברק על חבלתו במאמץ הקדוש להפלת נתניהו. אף אחד לא התבייש. למחרת כצפוי התעלמות מוחלטת בתקשורת שגם היא מחויבת לחלוטין.
חברת "הממד החמישי" של בני גנץ תעמוד לאחר הבחירות בפני חקירה פלילית, כך התבשרנו ביום רביעי. אביעד גליקמן בחדשות 13 הדגיש כי גנץ איננו חשוד ולא צפוי להיחקר באזהרה. החקירה הזו היא פרי מאמץ ארגון "לביא" ופרקליטם, עו"ד איציק בם וכמה עיתונאים שלא נואשו. אלמלא עתירה לבג"ץ, הפרקליטות היתה מושכת רגליים עד קץ הימים. תשאלו מדוע לא לפתוח בחקירה עכשיו? הרי כתב החשדות נגד נתניהו פורסם חמישה שבועות לפני הבחירות. גורמים משפטיים מסבירים: כאן ההחלטה נפלה כשמדובר היה בערך על 4 שבועות, וזה קרוב מדי.
כלומר, כתב חשדות נגד נתניהו רגע לפני בחירות - חובה ציבורית, הסביר היועמ"ש. שימוע לנתניהו לפני בחירות, דחוף. הגשת כתב אישום בשעה שנתניהו בשליחות חשובה בחו"ל בלי להגיש בזמן חיסיון חומר, קריטי, גם פרסום תאריך המשפט. אבל עם "הממד החמישי" לקחו את הזמן וכעת משתמשים בבחירות כתירוץ מדוע לא לפתוח בחקירה. אבל רגע, אם גנץ אינו חשוד, אם גנץ שהיה יו"ר החברה וישב בפגישה עם המפכ"ל אלשיך, פגישה שעליה כותב המבקר שהיתה מהותית לחוזה ושבה הוצג מצג שווא - אם גנץ אינו חשוד, מדוע לא לקיים את החקירה מייד?
עוד לפני כן נתניהו הזמין את גנץ לעימות. גנץ סירב. אפשר להבין אותו. להיכנס לזירה רטורית רעיונית עם נתניהו זו המקבילה האינטלקטואלית לקרב איגרוף עם מייק טייסון. יריביו תיארו את החוויה של הכניסה לזירה איתו כמו עלייה לגרדום. קרנף צעיר מברוקלין עם קול של ילדה בת 9, וחצי טון באגרופים. הרגליים היו בוגדות, הופכות לג'לי.
"יכולתי להפיל אותו בסיבוב השלישי", העיד פעם מייק טייסון על אחד מיריביו. "אבל רציתי לעשות את זה לאט, כדי שהוא יזכור את הלילה הזה הרבה זמן". אני מבין את בני גנץ. חבל.
הרשתות כלאו אותנו. הימני מוקף בימנים, השמאלני בשמאלנים. הפידים שונים. עברנו לחיות בתוך תיבות תהודה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו