"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הקו הדק בין עיתונות לדעתנות

,עודכן

אנשים שאוספים מידע, חוקרים, מגלים פרטים חדשים וחושפים אותך לאינפורמציה שלעולם לא היית מגיע אליה בעצמך הם עיתונאים. אנשים שמביעים את דעתם הם פובליציסטים. אין היום הרבה עיתונאים בישראל. לעומת זאת, יש המון אנשים שמביעים דעה.

התחקירים החשובים והטובים התמעטו. כיום חלק ממערכות התקשורת בישראל מתקשות להחזיק תחקירנים במשרה מלאה, לא כל שכן מחלקת תחקירים ראויה. אז במקום תוכניות תחקירים יש תוכניות מלל. זה זול, זמין וקל, ההיא תגיד ככה, ההוא יגיד ההפך, הנה יש לנו תוכנית. ימין ושמאל, דתיים חילונים, ככה יצרנו תמהיל נכון ואיזון ומילאנו שעת שידור.

רוב מי שלומד היום תקשורת לא שואף להיות עיתונאי כדי לשנות את העולם. כשלימדתי תקשורת, רבים מהסטודנטים התייחסו אל לימודי העיתונות כאל מקפצה לפרסום ולידוענות. להתפרסם זה כיף, מזהים אותך, מתייחסים אליך. כשאתה תחקירן או עורך חדשות איש לא יודע מי אתה. בעידן שבו פרסום הוא חזות הכל, מי רוצה להשקיע חודשים מחייו באיסוף מידע ובהצלבת מקורות כשיש סיכוי שבסוף לא ייצא מזה שום דבר? מי ייצא לשטח ויזיע וירדוף אחרי הסיפור, כשאפשר לשבת באולפן הממוזג וללהג?

ויש גם רשתות חברתיות. כל ציוץ פרובוקטיבי הופך לשיחת היום, כל סטטוס הוא עובדה. אם מישהו פרסם סטטוס שזכה לאלפי לייקים, הוא יוזמן לאולפן לדבר על הסטטוס שכבר כולם קראו. ככה נוצרת תקשורת שרוב רובה דעות, ולא סיפורים מהשטח. מה שאני חושב על הסיפור - החליף את הסיפור עצמו. זו הבחנה שצריך לזכור תמיד, אבל בעיקר עכשיו, כשמכל כיוון נלחמים על התודעה, ונדמה לנו שכל הקלפים על השולחן.

אנשים שמוגדרים "אנשי תקשורת" אבל בפועל רק מייצגים עמדות ומתפלמסים - הם לא בהכרח עיתונאים במובן הקלאסי של המילה. חשבו על ההבדל, למשל, בין שמעון ריקלין לעמית סגל. דעותיו של סגל דומות לשל ריקלין, רק שסגל אחראי לחשיפות ולתחקירים בעלי משקל ומשמעות. כך גם רביב דרוקר, ואמנון אברמוביץ' וקלמן ליבסקינד - כולם, ללא יוצא מהכלל, אוחזים באג'נדה. אבל כולם גם הביאו לנו לא פעם מידע חדש שהיתה לו השפעה על חיינו ועל סדר היום הציבורי.

יותר מדי אנשים רוצים שנחשוב שהדעה שלהם היא, בעצם, ידיעה. זה משרת את המטרות ואת האינטרסים הפוליטיים שלהם. זאת הדרך שלהם לטשטש את המציאות ועל ידי כך לטשטש את היכולת להבחין בין עיקר לטפל, אמת לשקר. אל תיתנו להם לנתח את המציאות בשבילכם; עמדו על זכותכם לעשות זאת בעצמכם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר