לקרוע את המסך האדום

בערוצי הטלוויזיה והרדיו יושבים דרך קבע עשרות אנשים שמחזיקים בעמדות שמאל מובהקות, עמדותיהם ידועות, והם מכונים בפינו "עיתונאים". חלקם, כמו ניצן הורוביץ, שלי יחימוביץ', דניאל בן־סימון ואחרים, היו חברי כנסת וחזרו לסבב ב' ליד המיקרופון. אחרים מתבטאים ברשתות החברתיות, מתעמתים עם בני פלוגתא מימין ולמחרת חוזרים לאולפן לאייש עוד כיסא "ניטרלי" ו"אובייקטיבי". כך, למשל, התבטא השבוע אטילה שומפבלי בטוויטר וכינה את תומכי נתניהו "כלבלבי ההונאה של חונטת השקרנים הימנו־ביביסטו־שמרנית..." ובאותה נשימה לא היסס להזמין את ראש הממשלה להתראיין אצלו, כעיתונאי כמובן.

לא זו בלבד שהמילה "שמאלני" בסמיכות למילה עיתונאי נעדרת מן הלקסיקון התקשורתי, אלא שמלאכת הזיהוי, הסימון והתיוג של העיתונאי הימני היא שיטתית. כמעט משטרתית. כמו סחורה שיוצרה ביהודה ושומרון. ומי שזוהה? הופך ל"עיתונאי ימני", ל"פרשן פוליטי (ימני)" ובהמשך ל"שופר". המחלוקת שהתלקחה השבוע בין רביב דרוקר לשמעון ריקלין התיישבה על אותה תבנית. רביב העיתונאי לעומת ריקלין השופר. העובדה שטוריו של דרוקר נעים בין ייעוץ אסטרטגי לשמאל לבין סיקור שלילי לנתניהו לא נתפסה מעולם ככתם על דימויו המקצועי. "לא תפרו לנתניהו כלום", כתב בעבר, ולעמיר פרץ קרא נרגשות "אל תחכה ליומיים האחרונים ובצע מהר את האיחוד בשמאל כדי למנוע אובדן מנדטים לגוש השמאל". אבל התבטאויותיו של ריקלין התומכות במדיניות הגוש הנגדי, מימין, הן עילה לשלילת תעודת העיתונאי.

אלה מהמחנה הלאומי שבכל זאת הצליחו לפרוץ את תקרת הבטון התקשורתית, התקבלו תמיד על תנאי, ספק לגיטימיים, מחזיקים בזיכיון זמני, בתנאי שימוש ייחודיים. ומהם התנאים? עבדו לפי הכללים ה"אתיים" שלנו; הצניעו את עמדותיכם; שבו רק על הכיסא שהוקצה לכם בקצה הימני של הפאנל; קבלו את העובדה שתמיד יוצמד לכם שותף למען האיזון; ואל תעזו להפוך עצמאיים או דומיננטיים מדי, שמא תנושלו מחלקתכם הקטנה. אנחנו עוקבים אחריכם בשבע עיניים.

תחת כללי השימוש הללו, למשל, יעקב ברדוגו (הכותב בעיתון זה) נרדף זה חודשים על ידי עיתונאים, פרשנים וצייצנים הנחושים לגזול ממנו את הרצועה היומית בגל"צ. זה קורה אחרי שאת אראל סג"ל (הכותב כאן גם הוא) הצליחו להבריח בשיטות דומות. ומובן שהשעייתו של סג"ל מכאן 11 התאפשרה בקלות וללא התנגדות עזה מדי של הקולגות (אם לא בעידודם), שכן עבורם מלכתחילה הוא צלם בהיכל. בדומה, גילו של יעקב אחימאיר (גם הוא כותב כאן) היה לו לרועץ, בעוד אצל ירון לונדון זה נחשב חינני. ועד היום, בכל אולפני שישי בערוצי הטלוויזיה, רק עמית סגל יושב על תקן קבע, אחד מתוך שלושה פאנלים מלאי "עיתונאים אובייקטיביים".

הדוגמאות אינסופיות והתסכול של יותר ממחצית מן הציבור החש שאינו מיוצג, קשה מנשוא. אבל צריך לראות בזה לא יותר משריד סוציאליסטי מעידן מפא"י. כשם שהתעקשנו על קיומה של תחרות בריאה וכלכלה חופשית נגד הפנקס האדום, כן הגיעה העת להפריט את כלל ערוצי התקשורת ולהשתחרר מכבליו של המסך האדום.