פרס ישראל לתקינות הפוליטית

בישראל הולך ומתרקם גוף כמו־משטרתי, החותר לכפות את דעותיו על הציבור. כינויו: "תקינות פוליטית". אין לו תקנון כתוב, אבל דומה שהוא מרחיב את שדה פעילותו בקרב המתעניינים והעוסקים בענייני ציבור. הגוף הזה מבקש לעצור כל דעה חריגה, שהיא מחוץ למוסכמות. מהן אותן המוסכמות? הן אינן בבחינת כתב סתרים, ואולי אף גלויות ונהירות לכל בר דעת.
בימים אלה נשמעים קולות רמים הדורשים לבטל את ההחלטה להעניק את פרס ישראל בספרות תורנית לרב יעקב אריאל. הקריאה לשלול את הפרס היוקרתי מנומקת בהתבטאויות של הרב אריאל, שבהן עלב בקהילה הלהט"בית. דברי הרב בהקשר זה אינם ראויים, וגם אני שולל את סגנונם.

אבל מה הטיפו ומטיפים לנו, לאורך שנים? עקרון המימוש של "חופש הביטוי" נועד להגן ולהבטיח מתן פומבי, לכל דעה, בייחוד לדעת מיעוט. הרי השמעת דברים שיש לגביהם הסכמה כללית היא עניין שבשגרה. קהילת הלהט"ב מצליחה לרתק אליה קולות רבים ורמים באמצעי התקשורת. היא זו שמהווה את התגלמות ה"תקינות הפוליטית": אין למתוח ביקורת עליה או להכפיש את חבריה וחברותיה. לא רק ח"כים זוכים לחסינות, אלא גם המוגדרים להט"בים.

הרב אריאל, בשם ההלכה היהודית, מתקומם על אורח החיים שמנהל חלק מקהילה זו, והוא משמיע את ביקורתו ברבים. דוברי הקהילה דורשים אפוא לכנס שוב את הוועדה שהמליצה להעניק לו את הפרס כדי לדון מחדש בהחלטה, כלומר לחזור בה מהכתרת הרב אריאל כחתן פרס ישראל. בסמכותו של שר החינוך, הרב פרץ, לקבוע דיון חוזר. עד לכתיבת שורות אלה, לא נקט השר צעד זה.

כל המהומה הזאת מתרחשת ללא שלובנה לעומק משמעות הדרישה לבטל את הענקת פרס יוקרתי והשלכותיה. לא מן הנמנע כי מעתה והלאה יקפידו חוקרים ומלומדים לפשפש בניירותיהם בבוידעם כדי להשמיד מתוכם כל ביטוי החורג מן התקינות הפוליטית. אולי גם יימנעו מהסכמה להגשת שמותיהם, כמועמדים לפרס ישראל, בתחומי הצטיינותם. תוצאה אפשרית אחרת: יופר העיקרון של חופש הביטוי שנועד, כך לימדונו, כך הטיפו לנו, להגן על דעות מיעוט.

בל נמהר להסיק כי רק חוגי שמאל מפעילים את נשק ה"תקינות הפוליטית": גם לימין, מן הצד האחר, יש מה לומר, אך מנימוקים שונים. זכורה המחאה על ההחלטה להעניק פרס לסרט תיעודי על פעילותה של עו"ד לאה צמל, המתמסרת להגנה משפטית על מחבלים פלשתינים, או ביקורות על מימון לגופים המעלים מחזות, שתוכנם מעניק למעשי המחבלים הפלשתינים מעטפת אנושית. תהום רעיונית, פוליטית, פעורה בין שני הקטבים, אך נציגי שני הקטבים אוחזים בנשק הפיקוח על השפה.

בשעתו, כזכור, נשלל פרס ישראל מן העיתונאי המעולה שמואל שניצר המנוח. הוא סירב לחזור בו מעמדתו שבין יוצאי אתיופיה גם נושאי מחלות, שאותה הביע באחד ממאמריו. זו היתה הערה אחת בלבד מקרב אלפי מאמרים שפרסם. הפרס נשלל ממנו, אך הוא לא נכנע ללחצים שהופעלו עליו. המחאה הנוכחית, הקשורה בשמו של הרב אריאל, מעמידה בספק את עקרון חופש הביטוי. עניינה של המחאה והניסיון של נוטרי התקינות הפוליטית לשלול את פרס ישראל סודקים כל ניסיון להביע דעה חריגה, אפילו אם היא מקוממת.