הם מ־פ־ה־קים (כשנוח להם)

איך ייתכן שאנחנו נכנסים לחודש האחרון של מערכת הבחירות, ועל אף שרשרת האירועים המדיניים־לאומיים־היסטוריים, מפת הגושים נותרת פחות או יותר בעינה? גם בהנחה שהסקרים אינם מדויקים, עדיין נראה כי אין הכרעה ברורה. כדי להבין את המציאות הפוליטית הזאת, לא מספיק לראות את המתרחש בשני המחנות שמימין ומשמאל, צריך להתבונן ולהבין לא פחות את מהלכיו של רכיב מכריע־בחירות מרכזי - התקשורת.

הבה נתבונן בעובדות. ממשלת נתניהו הובילה מהלכים משמעותיים בחודשים ספורים: פורום השואה, מפגש היסטורי עם נשיא ארגנטינה בישראל, ההכרזה על תוכנית המאה, מהלכי נורמליזציה מול סודאן וכינון יחסים מול מדינות ערב נוספות. בעבר, אירוע אחד כזה היה ממלא עיתונים במשך שבועות. אך למרבה הפלא, או שלא, סדר היום המדיני הזה במקרה הטוב זוכה לדיווח קצר בראש המהדורה ואז נדחק לסופה לאחר כמה ימים, ובמקרה הפחות טוב, לא מוצא את דרכו לכותרת הראשית אף פעם. בינתיים, במחנה השמאל, סדר היום ממוקד בבקשת חסינותו של חיים כץ וריצת הבוקר של גנץ בוושינגטון.

אלא שהפעם מדובר במשהו שחורג מחוסר האיזון התקשורתי-פוליטי הרגיל. אנו עדים לעלייתה לסדר היום של אג'נדה שלישית, מפרי עטה של התקשורת: קמפיין הפיהוק. הנה דוגמה מייצגת, אייטם בחירות שהעלה רזי ברקאי בתחילת השבוע בגלי צה"ל. אחרי כל ההתרחשויות הדרמטיות בשבוע שקדם, הזמין ברקאי את רינה מצליח ורינו צרור לאולפן כדי לדון במערכת הבחירות המנומנמת. אייטם שלם הוקדש ל"פיהוק". איך זה ייתכן שלא קורה דבר במערכת הבחירות, נשאלו האורחים. כבר שבענו לגמרי משתי מערכות הבחירות הקודמות, הוסיפה מצליח, ועכשיו מגישים לנו את אותה ארוחה שוב. שובע, שעמום, חוסר עניין.

אף שהתסכול של השלושה היה נשמע אותנטי, המסגור המפוהק של מערכת הבחירות אינו מקרי. כשכחול לבן הוקמה לפני כשנה וכשבשורת "רק־לא־ביבי" אך נולדה, האנרגיות היו שונות. אז כל ציוץ של המפלגה החדשה "ריגש". במשך שבועות התקשורת עצרה נשימתה והמתינה למוצא פיו של גנץ. כל דבר פעוט ואווילי זכה לכותרת, וסדר היום התקשורתי התעמק באובססיביות באלטרנטיבה השלטונית החדשה, ששווקה כאירוע מכונן בהיסטוריה הלאומית.

אבל היום, כשההיסטוריה באמת נכתבת לנגד עינינו, לא תוכנית המאה ולא המדיניות האסטרטגית באפריקה ומול איראן, מוצגות באותה מידה של פומפוזיות. כל זה גורם להם לעניין רגעי שאינו פורץ את גבולות השעמום. מדוע? משום שסדר יום מדיני עלול לפגוע במאמצי ייבוש הביצה האידיאולוגית, במאמצי טשטוש ההבדלים שבין ימין ושמאל וחשיפת ערוותה של כחול לבן. תחת נושאים כאלה, כחול לבן לא רק מחווירה או מאפירה, אלא שהפיוז השמאלי שהיא כה מנסה להסתיר צץ. אז מה עושים כדי שלא יתקיים הפולמוס האמיתי? מפהקים. שימו לב שאפילו עימות הם כבר לא דורשים. רק שקט. ולקוות שבקול דממה דקה תעבור עוד מערכת בחירות ללא הכרעה. כי אי־הכרעה גושית הפעם, היא למעשה הקמת קואליציית גנץ־ליברמן־טיבי.