אחרי טבריה, המשיך ארי שביט ("מקור ראשון") לתחנה נוספת במסעו בין שבטי ישראל, והגיע לחזית ישראל הראשונה בהוד השרון. שם, במעוז ההצבעה של כחול לבן, הוא נפגש לשיחה עם יוחנן פלסנר, ראש המכון הישראלי לדמוקרטיה, כמייצגו האולטימטיבי של המרכז הפוליטי.
"המרכז", על פי פלסנר, דוגל בהגנה על מוסדות שלטון כמו בג"ץ והפרקליטות; שואף להתחבר לעולם הנאור ולהתנתק מהמזרח התיכון; ומבקש חירות אישית המובילה לבעתה מחרדים ומהדתה. בקצרה, אם לצטט במדויק את פלסנר, "לא להיות טבריה". לא להיות טבריה הענייה והנחשלת, הדתית והמסורתית, אלא להיות הוד השרון, עיר חיונית עם הון אנושי גבוה וקהילה תוססת.
אך פלסנר לא מתאר את המרכז הישראלי, אלא חלק הולך וקטן ממנו, וזו אינה הממלכתיות הישראלית העכשווית שעולה מדבריו, אלא זו של העבר: קבוצה שהפכה לסקטור נוסף מני רבים - "סקטור ישראל הראשונה". קבוצה מתכווצת, המבכה את ימי הזוהר שלה כשליטה בלעדית (מה שנקרא "דמוקרטיה"), ועסוקה כעת בהתנתקות מישראל החדשה, שמחזירה אותה בעקביות לפרופורציות הנכונות.
תושבי טבריה, והפריפריה בכלל, אינם מעניינים את פלסנר. אין לו אפילו התחלה של מודעות לנסיבות שהובילו את טבריה למצבה הנוכחי, מלבד ההון האנושי הנחות שלה, לשיטתו. כאילו שלא היו כאן עשרות שנים של הזנחה ממסדית, ביזוי תרבותי, הדרה ואפליה חינוכית, בהובלת אותה ישראל ראשונה וכה ממלכתית.
ציבור רחב בישראל שומע את המילה "ממלכתיות" ומבין שמדובר בשם קוד להפך הגמור של הממלכתיות במיטבה, כתפיסה של טוב משותף לציבור כולו. הוא מבין שכשפלסנר ודומיו מדברים על ממלכתיות, הם מתכוונים לשאיפה לחזור לישראל שבה הציבור החילוני במרכז ראה עצמו כחזות הכל ואת טובתו המגזרית כטובת הכלל.
בינתיים חלו כמה שינויים, והמרכז הישראלי הממלכתי שמחוץ להוד השרון השתנה מאוד. הוא כבר לא כל כך חילוני כפי שנוטים לחשוב, אלא מסורתי מאי פעם. מחוץ לבועה, חרדת ההדתה נראית כמו סערה ברנז'אית בכוס תה. צאו מהוד השרון אל השכונות החדשות של ראשון לציון ואשדוד, נתניה וטבריה, והכירו את המרכז הישראלי החדש; את יוצאי ישראל השנייה שהצליחו כנגד כל הסיכויים להרים ראש מעל לגורל שישראל הישנה הכתיבה להם. תפגשו שם ציבור משרת (ולאו דווקא ב־8200), שצובא על הפקולטות למשפטים וכלכלה, מקים עסקים, מתנדב ומעורב חברתית.
המרכז החדש הוא גם כזה שיודע לחיות יחד ולא מתכנס בשכונות לדומים לו בלבד. בשכונות שלו, בניגוד לשכונות ההומוגניות של ישראל הראשונה, גרים חילונים, דתיים, מסורתיים וחרדים, מצביעי כחול לבן והעבודה, הליכוד וימינה. המרכז החדש הוא מסורתי ולא חילוני, הוא נמצא ב"ישראל ה־1.5" והוא גם יודע לחיות עם הציבור הערבי.
המרכז החדש מעוניין בשידוד מערכות ובשינוי שיביא גם אותו לידי ביטוי כחלק מהממלכתיות הישראלית. את האליטות הישנות זה מפחיד. אחרי שנים של שליטה בלעדית, עליהן לפנות פתאום מקום גם לאחרים. מרכז פוליטי אמיתי לא יכול להסתגר בדל"ת אמות של הציבור החזק והשבע. הוא חייב להסתכל על טוב משותף של ציבורים שונים ועל תרבות ישראלית שצומחת מלמטה. כן, יש בישראל מרכז חדש - אבל פלסנר הוא בוודאי לא המייצג שלו.
עו"ד אופיר טובול הוא מייסד תנועת "תור הזהב"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו