בשנת 2009, כאחוז מאוכלוסיית ארה"ב היה כלוא בבתי הסוהר השונים. אם מוסיפים לזה את מי שנידונו למאסר על תנאי או לעבודות שירות, יוצא שמספר האזרחים שחירותם נשללה כך או אחרת הוא כמעט בלתי נתפס. השיעור פחת בשנים האחרונות, בין השאר בזכות חקיקה שהוביל הנשיא טראמפ, ושכתוצאה ממנה שוחררו אלפי אסירים, בעיקר שחורים והיספנים. אבל איך הגיעה ארה"ב, המתפארת בחירויות הפרט שהיא מעניקה לתושביה, למצב שבו בית הסוהר הפך לתחנה שבה עובר נתח כה משמעותי מהאוכלוסייה?
התשובה פשוטה. הזכות הבסיסית ביותר למשפט פלילי הוגן בפני שופט אובייקטיבי, כמעט שנעלמה בארה"ב. יותר מ־95 אחוזים מההליכים הפליליים במדינה מסתיימים בהודאת הנאשם ובעסקת טיעון. משפטים בפני שופט, שבמהלכם יכולים נאשמים לכפור באישומים, כמעט שלא מתקיימים. זו תופעה שצריכה לעורר חרדה אצל כל אדם, ובפרט אצל הממונים על הגנת שלטון החוק.
הרקע למצב הזה ברור. העונשים החמורים והבלתי נתפסים הנקבעים בחקיקה בתחום הפלילי, מובילים לכך שהרוב המכריע של הנאשמים יעדיפו שלא להיאבק על חפותם, ולהסתכן בכך בעונשי מאסר ממושכים. עדיף להודות ולצמצם את הסיכון למאסר ממושך. נוסף על העונשים החמורים, עומדות לרשות התביעה עבירות סל כגון הלבנת הון, קשירת קשר ושיבוש הליכי משפט, עבירות שבגלל הטבע האנושי מתבצעות לעיתים קרובות לצד העבירות העיקריות, ושניתן להוסיפן לכתבי האישום ובכך להוסיף למשקל החרב התלויה מעל ראשי הנאשמים. למעשה, אין כל איזון במאזן הכוחות שבין התביעה לבין הנאשם.
כשמוסיפים לכך את יכולתה הבלעדית של התביעה לעשות שימוש בעדי מדינה, מרחב התמרון של הנאשם הוא כמעט אפסי. מכאן שלא נותרת לנאשם, הלכה למעשה, כל אופציה אחרת מאשר לוותר על משפט צדק ולהודות.
תופעה זו התפשטה לדאבוננו לכל המדינות בעולם החופשי במידה זאת או אחרת. כדי להיאבק בה, העביר המחוקק הצרפתי לפני כמה שנים רפורמה לסדר הדין הפלילי, שמטרתה להגביל באופן רדיקלי את השימוש בעונש המאסר. נקבע בחוק שבתי המשפט צריכים כעיקרון להימנע מלגזור עונשי מאסר ולעשות שימוש בעונשים אלטרנטיביים שנקבעו בחוק. רק במקרים חמורים במיוחד ומטעמים מיוחדים רשאי בית המשפט להטיל עונש מאסר.
הרעיון העומד מאחורי גישה זו הוא שהעונשים האלטרנטיביים שעליהם מתווסף חילוט הנכסים של הנאשמים, מספיקים כדי להרתיע את רוב הציבור מלעבור על החוק. למעשה, עונש המאסר מתחייב בדרך כלל רק בעבירות שכללו אלימות. עם זאת, העיסוק התקשורתי היומיומי בסיקור הפשיעה ובשערוריות השונות, גורם להפעלת לחץ על המחוקקים להחמיר בענישה, על התביעה לאכוף את החוק באופן מחמיר ועל השופטים לגזור עונשים קשים. המצב באירופה הקונטיננטלית טוב הרבה יותר מאשר במדינות שבהן נהוגה המסורת המשפטית הבריטית, אך האמריקניזציה של המשפט, שכבר הגיעה לארץ, עושה את דרכה גם לאירופה. יש לקוות שבית המשפט האירופי לזכויות האדם, וכן בית המשפט העליון בארץ, יציבו מכשולים בפני תופעה זו, המאיימת קשות על חירות הפרט. בני אדם מטבעם טועים. לא כל טעות, ולו גם חמורה, צריכה להוביל לבית הסוהר.
עו"ד רון סופר הוא חבר בלשכות עורכי הדין בישראל, בניו יורק ובפריז, ומוסמך להופיע בפני בית הדין הבינלאומי בהאג
