כדי לזהות את המוטיבציה של האיבה בקרב השמאל ה"פרוגרסיבי" למדינת היהודים ואת היבטיה האנטישמיים של איבה זו, חשוב להבין את האיום שישראל מציבה לזהותן של האליטות האלה באירופה. מקור האיבה באפיונה של ישראל בשלושה תחומים: הזדקקותה המתמדת לכוח, הבוז הגלוי והמתמשך שלה ל"קהילה הבינלאומית" וזיהוייה עם הקולוניאליזם והאפרטהייד. אלה מתנגשים עם אדני הזהות של השמאל המתקדם: רגשות האשמה הקולוניאלית, הסלידה מהשימוש בכוח והאמונה ב"קהילה הבינלאומית". האנטישמיות בקרבו היא בעיקר מנגינת ליווי.
שני המאפיינים הראשונים, הכוח והבוז, אכן משקפים את התנהגותה של ישראל. השלישי, ה"קולוניאלי", מעוות ביסודו ונועד לתרץ את האיבה ולהכשיר את תפקידה המיוחד של אירופה.
ישראל אכן נאלצת להשתמש בכוח, כדי להגן על קיומה, להרתיע את אויביה ולקיים את רווחתה. לולא היתה נוהגת כך, היו סדאם חוסיין ובשאר אסד חמושים בנשק גרעיני, דמויות המופת ה"שהידיות" של החברה הפלשתינית היו רוצחות את אזרחיה באלפיהם בריכוזי האוכלוסייה, כלכלתה היתה מושבתת, שדותיה ויערותיה היו נשרפים וענני רעל היו מרחפים מעל עריה. גם הסכמי השלום המגבילים את היקף הסכסוך, לא היו באים לעולם לולא חששו שכניה מנחת זרועה בעת עימות. מה שכל בר דעת בישראל וכל ממשלה אפשרית המייצגת את אזרחיה רואים כמובן מאליו, אינו יכול להתיישב עם הזיותיו של השמאל הפרוגרסיבי באירופה, הנהנה מדורות של שלום. שלום זה הובטח לו בעיקר בשל הנחישות האמריקנית להרתיע את אויביו. מי שמתריס נגד ארצות הברית, המבטיחה את חירותו ורווחתו, אינו מתקשה להטיף לישראל לפנות לאמצעים אנמיים של "כוח רך" מול אויבים ברבריים, הטובחים בעמיהם־שלהם ובשכניהם.
החטא הקדמון של ישראל בעיני הפרוגרסיבים נעוץ בעצם הדגשת זהותה הלאומית, באופן המוביל "כידוע" לשוביניזם ואף לפשיזם, ובשותפותה הקרובה עם ארצות הברית. הבוז שישראל רוחשת לארגונים בינלאומיים העסוקים אובססיבית בגינויה באמצעות הזניית ערכי הסובלנות, הפלורליזם וזכויות האדם, רק מוסיף חטא על פשע. לו היתה ישראל נשמעת להם, היה עליה להתאבד, כיוון שהם מגדירים שוב ושוב את המסד הערכי שלה כגזענות ואת אמצעי ההגנה העצמית שלה כפאשיסטיים. אותם פרוגרסיבים הפוסלים סולידריות לאומית גם בביתם פנימה, אינם יכולים לוותר על הזייתם בדבר עולם המתנהל בהסכמה רחבה על פי החוק הבינלאומי, בהנהגת הארגונים המושחתים ערכית ופוליטית, המכונים "הקהילה הבינלאומית".
במאפיין הקולוניאליסטי והאפרטהיידיסטי המיוחס לישראל אין אפילו גרעין של אמת. הוא נועד לצורך הדה־לגיטימציה של המדינה היהודית, המתעקשת לכאורה להשתמש בכוח ולבוז ל"קהילה הבינלאומית" המדומיינת. הוא נועד גם לפצות על רגשות האשמה של אירופה בשל עברה הקולוניאלי ולעיתים גם על תמיכתה בבית הלאומי ליהודים בראשיתו.
העימות עם הרוב בשמאל הפרוגרסיבי הוא מבני. הצלחת ישראל מאיימת על ליבת זהותו בחזקת "רשע וטוב לו": ישראל ה"ברוטאלית" מצליחה להביס ולהרתיע את אויביה; לשבור בכוח, בלא צורך בפייסנות, את עיקר כוחו של הטרור; לשגשג כלכלית ותרבותית, למרות ניסיונות דה־לגיטימציה, בידוד, חרמות וסנקציות; לקיים יחסים בילטרליים קרובים ולזכות בהערכה ברחבי אירופה והעולם, למרות גינויים סדרתיים בארגונים בינלאומיים; לנהל קשרים מועילים עם רוב מדינות ערב, למרות דעת קהל חשדנית ועוינת. הצלחת ישראל מציגה את הפרוגרסיבים במלוא פאתטיותם. העלבון והזעם מובנים. מה שעצוב הוא מנגינת הלוואי האנטישמית. טענות בדבר רוע הטבוע במדינה היהודית מסייעות לאותן אליטות פרוגרסיביות להסביר לעצמן ולאחרים את הצלחותיה ושגשוגה של ישראל למרות שהיא דוחה את הטפותיהן.
מאפייני הרוע הזה מתחברים בצורה חשודה, לעיתים בלתי מודעת, לדימויים המתועבים ביותר של האנטישמיות הקלאסית: רצח ילדים וצימאון לדמם בנוסח עלילת הדם, שליטה בעולם בנוסח הפרוטוקולים של זקני ציון וזיקה לנאצים כביטוי של השטן בן זמננו. ישראל חזקה דיה להתייחס כמעט בשוויון נפש להאשמות המחליאות האלה. החברה האירופית היא שצריכה לדאוג.
ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו