מסורתיות: היהדות המקורית

בעקבות טורי האחרון ב"ישראל היום" (13.1.19) שעסק בפרישתו של משה כחלון, הוזמנתי לתוכניתו של שמעון ריקלין בערוץ 20. טענתי המרכזית בטור, שלפיה כחלון ייצג את הציבור המסורתי מ"ישראל 1.5" של השכונות החדשות באשדוד ובנתניה, עוררה מהומה קטנה באולפן: "אני אוהב אתכם, המסורתיים, אבל הבעיה היא שאתם לא מצליחים להגיד דבר אחד ברור", הטיח בי המראיין.

ריקלין ביטא את הדעה הרווחת בקרב האליטות האידיאולוגיות על המסורתיים, 40 אחוזים מהחברה הישראלית. הם חפיפניקים במקרה הטוב וצבועים במקרה הרע, לא סגורים על עצמם אם הם דתיים או חילוניים, והעובדה שרובם יוצאי עדות המזרח, אלה עם המופלטה והכפיים, מוסיפה לרדידות הכללית שלהם. כבוגר של החינוך הציוני־דתי, הפנמתי גם אני את התפיסה הזאת: משפחתי היא לא יותר מאשר צל של החברה הדתית הערכית, שהולכת עד הסוף.

רק כשהתבגרתי, ונחשפתי לעומק תפיסת העולם של חכמי ומנהיגי יהדות ארצות המזרח, הבנתי את גודל הפיספוס. למדתי, למשל, שדווקא החילוניות והדתיות (ובוודאי החרדיות) הן פטנטים חדשים בהיסטוריה היהודית שהושאלו מהנצרות, ודווקא המסורתי - היהודי נטול ההגדרות הנוספות - היה מאז ומעולם הסטנדרט היהודי, שידע לשלב את חיי החומר והפרנסה יחד עם התורה והאמונה באופן הרמוני. הבנתי שבזמן שבאירופה נקרעה היהדות לזרמים סביב שאלת היחס למודרנה, למדע ולזכויות האזרח - בארצות המזרח המשיכה הקהילה להישאר אחת ולאחוז בערך האחווה והאחדות יחד עם יחס חיובי לקידמה.

דוגמה לכך למדנו מאחד מגדולי חכמי צפון אפריקה, שבשבוע הבא יצוין יום פטירתו. הרב יוסף משאש (תרנ"ב־תשל"ד) היה רב מרכזי במרוקו ואלג'יריה, ומאוחר יותר רבה הראשי של חיפה. הוא היה דיין ופוסק הלכות, רב קהילה, משורר ואף צייר וקליגרף. פסיקתו המפורסמת ביותר נגעה לסוגיית הקצבים מחללי השבת באלג'יריה.

כאשר הגיע לכהן כרב קהילה בעיר מרכזית במדינה, שהיתה נתונה תחת שלטון צרפתי, פגש שם מציאות שבה יהודים נאלצים לפתוח את חנויותיהם בשבת. והנה, לראשונה בהיסטוריה נוצר מצב שבו קצבים יהודים מחללים שבת אך טוענים כי הבשר שלהם כשר. הרב נדרש לקבוע מה דינו של הבשר.

במקומות אחרים הסתיימו מקרים דומים בפעמים רבות בפיצול הקהילה לשומרי שבת מול מחלליה. אך הרב משאש הסתמך על שלושת עקרונות ההוראה שלו: "הדין, השכל והזמן". הוא ידע שהערך היהודי המרכזי הוא אחדות הקהילה. הוא ידע שמצב הדברים החדש יצר יהודי שאף שעובד בשבת, נאמנותו לא עומדת בספק. הרב משאש מצא את דרך המלך ההלכתית להכשיר את הבשר ולמנוע את פיצול הקהילה.

הרב משאש לא היה "פשרן" ולא "חפיפניק". הוא גם לא ייסד זרם יהודי חדש. הוא פשוט בחן את המציאות בעיניים מפוכחות, ושם את אחדות הקהילה והערבות ההדדית כערך עליון. כמה שונה גישתו של הרב משאש מזו שהפכה את היהדות מהדבק שמחבר בינינו, למוקד המחלוקת הגדול ביותר גם בישראל של היום.

החברה הישראלית צמאה למנהיגות פרגמטית ומאחדת, שלוקחת את המורשת המפוארת שלנו ומשתמשת בה לחיבור בינינו. במקום לשמוע עוד ועוד על הדתה והחלנה, כפייה דתית או כפייה חילונית - עלינו להעריך את המסורתיות הזו של 40 אחוזים מהעם.

אופיר טובול הוא עורך דין, מייסד תנועת "תור הזהב"