עשור של כישלון במזה"ת

ניסיונות המהפכה בעולם הערבי הוכיחו כי גם כשהציבור מכיר בכישלונה של המערכת הפוליטית, מעז להתקומם נגד שליטיו ומצליח לסלקם - אין הוא מעלה מקרבו חלופה פלורליסטית יותר

שלושה ניסיונות מהפכניים לשינוי פניו של המזרח התיכון נכשלו בעשור האחרון: האביב הערבי, ההגמוניה האיראנית והח'ליפות האסלאמית. נקודת המוצא של שלושתם הוא כישלונן של המדינות הערביות. האביב הערבי ניסה לתקן את מהלכן, ההגמוניה האיראנית פועלת כדי להשתלט עליהן והח'ליפות האסלאמית חתרה להחליף אותן. המוטיבציה שהזינה את המהפכות עדיין לוהטת, ומוטציות אחרות של אותן מגמות צפויות להופיע מחדש, אך הכישלונות של העשור הזה הותירו טראומה במחולליהם ובחוויותיו של האזור כולו.

כישלון מדינות ערב מהדהד. רובן יצאו באמצע המאה הקודמת אחרי שלטון עות'מאני ממושך ודור של שליטה מערבית לעצמאות ריבונית, וכמעט כולן מתנדנדות על הסף של מדינה כושלת. גם ההצלחות היחסיות במפרץ כרוכות בבעיה מבנית של מיעוט בעלי זכויות מקומיים המתבססים על ניצול כוח עבודה זר. הכישלון אינו רק פוליטי וכלכלי, גם החברה אינה מתפקדת היטב.

למרות ההכרה בכישלון, אין בזרם המרכזי נכונות לעשות את הנדרש כדי להיחלץ ממנו. המחאה בקהיר // צילום: אי.אף.פי

ההסבר לכישלון הוא תרבותי. מדובר במגוון גדול של מדינות: קטנות וגדולות; צפופות ודלות אוכלוסין; עניות ועשירות; עם ובלי נפט; אלה שהיו תחת שלטון קולוניאלי, אלה (ובראשן ערב הסעודית) שלא חוו זאת וזו שצורפה למדינת האם האירופית (אלג'יריה); מלוכות ורפובליקות; אלה שחוו ולא חוו דיקטטורה צבאית; מדינות שהוגדרו "חילוניות" וכאלה שאימצו לכאורה את השריעה; פרו־מערביות, פרו־מזרחיות וכאלה שהחליפו אוריינטציה גלובלית בימי המלחמה הקרה; משטרים יציבים יחסית מול חילופי שלטון תכופים. המאפיין המשותף הוא צירוף של תרבות פוליטית ערבית וכישלון מתמשך ומוכח.

מאפיין חשוב ומדכא של המצב הזה הוא ההכרה העמוקה בקרב חוגים רחבים וחשובים של הערבים עצמם בחומרת כישלונם. לכאורה, מדובר בצעד הראשון לתיקון ולהתאוששות, אלא שלמרות ההכרה הזו ואפילו למרות הזיהוי הנכון של מקור הכישלון, אין בזרם המרכזי של החברה הערבית נכונות לעשות את הנדרש כדי להיחלץ ממנו. הבעיה מתמקדת בהיעדר פלורליזם ופתיחות בכל תחומי החיים - מן המשפחה הגרעינית ומעמד האישה, דרך השיח הציבורי והמדע ועד למשטרים הפוליטיים. החברה הערבית כשלה בהתמודדות עם אתגרי המאה ה־20 וה־21 כיוון שהיא חסרה את הגמישות והפתיחות המאפשרת הסתגלות לשינויים וגיוס הפוטנציאל האנושי הנדרשים לכך. 

הפיכה שיצרה מציאות קשה יותר

הוגיה המגוונים של החברה הזו, ואפילו חלק משליטיה, יודעים שנדרשים מבנים חברתיים ופוליטיים פתוחים יותר, אך ברגע האמת הזרם המרכזי בחברה אינו מוכן לאמצם. במקום להתמודד עם הכשלים ולהתגייס למאמץ קונסטרוקטיבי של בניין אומה וחברה, הם מתמכרים לתירוצים בדבר אשמת הקולוניאליזם, הגלובליזציה, הכיבוש, הגזענות וחוסר הצדק העולמי. הם מסתייעים בהתמכרותם בשלל עיתונאים, אישים "פרוגרסיביים" ו"מומחים" מן האקדמיה המערבית שלמדו מאדוארד סעיד שה"קורבן" של הקולוניאליזם המערבי פטור לנצח מאחריות למעשיו ולמחדליו. גם משקיפים פחות דוגמטיים מאלה הגבילו את ביקורתם ל"שליטים", בדגש על ה"בובות של האימפריאליזם האמריקני". 

כישלון האביב הערבי הפריך את התירוצים. התברר שגם כאשר הציבור מכיר בכישלונה של המערכת הפוליטית, מעז להתקומם נגד שליטיו ומצליח לסלקם, אין הוא מעלה מקרבו חלופה פלורליסטית יותר. הבעיה נעוצה בתרבות הפוליטית שאימץ הזרם המרכזי. היא זו שכפתה במדינה הערבית הגדולה, היציבה והחשובה ביותר את הבחירה בין דיקטטורה צבאית נוקשה לבין שלטון דיכוי של "האחים המוסלמים" הגרוע בהרבה אפילו ממנה, כאשר הכוחות הפלורליסטיים יותר שהלהיבו את המערב בכיכר תחריר נדחקים לשוליים הבלתי רלוונטיים. היא זו שהצליחה ליצור בלוב מציאות קשה יותר אפילו משלטונו המדכא והמטורף של מועמר קדאפי וחוללה את מלחמת האזרחים בתימן. היא זו שהציבה במלחמת האזרחים הברוטאלית בסוריה את הבחירה בין דיקטטור ברברי אחד לבין מגוון גורמי טרור מופקרים אחרים. על השליט האוטוריטרי האחראי והמתון יחסית בירדן מאיימים גורמי ה"אחים" הגרועים ממנו לאין שיעור מבחינת דיכוי חירויות הפרט. 

בלבנון השתקפה המגמה הרצויה להעניק יותר משקל בשלטון לעדה השיעית הגדולה המקופחת בהשתלטות חיזבאללה ובאיום שהוא מציב, בשירות איראן, על עצם שרידתה כמדינה מתפקדת. אפילו בתוניסיה תלויה הצלחתו השברירית של ניסיון הדמוקרטיזציה היחיד של האביב הערבי ברצונו הטוב של ארגון "האחים", שהוא אנטי־דמוקרטי ביסודו. קיצורו של דבר - במרכזים החשובים של העולם הערבי, החברה גרועה אפילו משליטיה הכושלים.

יציבות של חוסר יציבות

איראן היטיבה להבין כי כישלונן ועליבותן של מדינות ערב מציעים לה הזדמנות מופלאה לכונן הגמוניה אזורית על חורבותיהן. היא פעלה בעשור החולף באופן נמרץ ומתוחכם כדי להתבסס בעיראק, בסוריה, בלבנון ובתימן, בהנחה מבוססת שבעקבותיהן ייפלו לידיה גורמים נוספים כפרי בשל. על נכונותה של ישראל למנוע זאת בכוח התכוונה איראן להתגבר באמצעות שילוב של חסינות גרעינית ואיום של מאות אלפי טילים בקרבת ישראל על ריכוזי האוכלוסייה והתשתיות האזרחיות והצבאיות שלה. את ההתנגדות האמריקנית הצליחה איראן לנטרל בהסכם עם נשיא אמריקני שלא הבין את חומרת איום ההגמוניה האזורית, וראה באיראן בעלת ברית אסטרטגית בפוטנציה. חילופי הממשל בוושינגטון שינו מן היסוד את מעמדה של איראן. יכולתה הכלכלית לחתור להגמוניה נפגעה קשה, ישראל מצליחה, בגיבוי אמריקני, לשבש את תוכניותיה בסוריה, והמדינות הסוניות באזור חוברות לארה"ב ולישראל בניסיון לרסנה.

כישלונן של מדינות ערב מסביר גם את עליית הח'ליפות האסלאמית. רבים באזור ומחוצה לו שחתרו לשחזור גדולת העבר האסלאמי ולא הבינו את סיבות העומק התרבותיות של הכישלון הערבי, ייחסו אותו להתרחקות מסדרי העולם של השריעה. הכישלון הערבי העניק להם את התמריץ להקמת הח'ליפות, ואת ההזדמנות להשתלט על שטחים גדולים שהמדינות הכושלות איבדו את אחיזתן הריבונית בהם. במהרה התברר שאין די בשילוב של קנאות דתית, דיכוי אכזרי של אוכלוסייה ותיאטרון תקשורתי של התנהגות ברברית, כדי להתמודד עם הכוחות האזוריים והמערביים שדאעש איים עליהם.

שתי תחזיות ניתן להציע בביטחון לעשור הבא: מזור לכישלון הערבי אינו נראה באופק, והמשטר באיראן יוסיף לאיים על האזור כל עוד ישרוד בטהרן. חוסר היציבות האזורי - מובטח. 

* פרופ' דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית  לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו