"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

להקשיב ולהבין במקום להעניש

,עודכן

הילד שייך לכיתה ד'2? זו עובדה. האם הוא מרגיש שייך? זו כבר חוויה.

הילד מפריע? בעיה. לפני שמחליטים "מה עושים", יש לגבש קו מנחה: האם הוא מפריע ולכן יש להעניש אותו, או שמא הוא מפריע, ועלינו מוטלת החובה להבין מה קורה לו ולתת מענה לקשיים שלו.

כיצורים חברתיים הדבר החשוב לנו ביותר הוא להיות ולהרגיש חלק מהשדה החברתי שאנו שייכים אליו. כל הילדים רוצים וצריכים להרגיש שייכים. כשהם אכן חשים כך - אהובים (רואים אותי, מתייחסים אלי בכבוד), נחוצים (יש לי מה לתרום פה, אני מועיל) - הם פנויים לשתף פעולה. יש להם אוויר לנשימה. לכן, גם כאשר קשה להם, הם מסוגלים לדחות סיפוק ולהכיל תסכול.

ילד שלא מרגיש אהוב ונחוץ, לא יכול לשתף פעולה! זו טעות להאשים אותו, שהוא "לא רוצה". הכאב הרגשי שלו כה עז, עד שהוא חייב להעביר למבוגרים האחראים את המסר: אני במצוקה!

וזו אקסיומה: ילד שטוב לו - משתף פעולה. ילד שרע לו - מפריע.

הרי לא היה עולה על דעתנו להעניש ילד שנפל ונחבל; היינו מושיטים לו עזרה. גם בעולם הרגשי קיים כאב, והוא עוצמתי מאוד. הרעיון להעניש ילד שמתנהג "לא יפה" כדי שישתף פעולה, הוא מופרך. ככל שנעניש, נשפיל ונרחיק אותו, כך נשדר: "אינך חלק מאיתנו". במצב כזה הוא לא יוכל לשתף פעולה, כי הסבל שלו יתעצם. יהיה לו רע, והוא יפריע (זו, כאמור, אקסיומה).

מה יעשה ילד שמענישים אותו? בעולם הרגשי אנו יצורים בוחרים ולכן לא נוכל לנבא את התשובה, אך קיימות אפשרויות רבות. ייתכן שהוא יסגל דפוס מרצה: יעשה בדיוק מה שאומרים לו. זה נשמע כמו פתרון טוב? מדובר בסכנה של ממש: ילד שמוותר על המצפן הפנימי שלו, מבטל את עצמו גם בפני אחרים. הוא עלול לעשות כל מה שיגידו לו, כולל מעשים מסוכנים. ייתכן שהוא יחליט לנקום: הוא "יחזיר", יפעל בדרך כוחנית כלפי המורים, כלפי התלמידים החלשים ממנו, כלפי בעלי חיים - כל מי שעליו יוכל לפרוק את זעמו. הוא פגוע מאוד, והוא יפגע ככל שיוכל.

ואולי הוא יתייאש - ויישבר. הוא יפגין חוסר אונים, חוסר יכולת, מסר של "הניחו לי לנפשי". זה אולי פתרון נוח למערכת, אך לא מדובר בשיתוף פעולה, אלא בהכנעה כוחנית. הילד הזה לא יגדל להיות חבר מועיל בחברה. לאורך שנים רבות, בתי הספר מנסים "למשמע" תלמידים באמצעות עונשים, אך הם לא פותרים בעיות: הם מעכירים מערכות יחסים, דוחקים לפינה וגורמים להסלמה. במקום לגלות יצירתיות בחיפוש אחר עונש "מתאים" יותר, יש להתרכז בדרכים להעצמת תחושת השייכות של התלמידים.

הכותבת היא מרצה בכירה במכון אדלר ומחברת הספר "תפקיד חייך"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר