שוב, היהודים אשמים באנטישמיות

בשנים האחרונות, יהודים חרדים מוכים ומוטרדים דרך קבע. הגברים נחבטים, לנשים נתלשות הפאות, הילדים נדחפים לרצפה. זו כבר שגרה יומיומית בניו יורק; בחדשות ממעטים לדווח, למעט מקרים חריגים. ואז הגיע הפיגוע בניו ג'רזי: שני חמושים נכנסו למכולת כשרה, ירו והרגו שוטר, עובד וקונים. האדמה רעדה. הרוצחים, חברים בקבוצה קיצונית בקהילת השחורים העברים, לא התאימו לסיפור שארה"ב מנסה לספר לעצמה על אנטישמיות.

עד כה זה היה קל. הפשעים האנטישמיים החמורים, כמו הירי הרצחני בבית הכנסת עץ חיים בפיטסבורג ובבית חב"ד בקליפורניה, בוצעו על ידי גזענים לבנים שדגלו באנטישמיות המוכרת, הנאצית; זו שלא תמיד יודעים לעצור אותה, אבל מבינים מה מניע אותה.

לפיגוע המחריד בניו ג'רזי התווסף פיגוע מחריד לא פחות במונסי, קהילה יהודית חרדית מצפון לעיר ניו יורק. בזמן חגיגות מלווה מלכה בביתו של אחד מרבני הקהילה, פרץ אדם אל הבית ותקף אנשים במצ'טה. גם הפעם, התוקף לא התאים לפרופיל האנטישמי הקלאסי. כעת, חלחלה ההבנה, צריך להסביר את סוג האנטישמיות החדש הזה. חלקים בחברה האמריקנית מצאו הסבר בזוי לאלימות: זוהי תוצאת הג'נטריפיקציה, כלומר תהליך כניסת יהודים לשכונות שאינן "שלהם". במילים אחרות, זו בעצם אשמת היהודים שרוכשים בתים ומעוררים מתחים בשכונות.

הניסיון של גורמים בחברה האמריקנית להסביר אנטישמיות באמצעות האשמת הקורבן, צריך להטריד. אין מדובר בקומץ סהרורי; התיאוריה כבר הופצה על ידי אתרי חדשות הנחשבים מהימנים. זהו משבר; קרע נפער בין חלקים בקהילה האפרו־אמריקנית לקהילה היהודית בארה"ב. הקשר שהיה פעם אינטימי, כשיהודים תמכו במרטין לותר קינג במאבק לשוויון זכויות, נסדק. את האינטימיות החליף ריחוק, ולעיתים אף אלימות. נערים שחורים רואים בהתעללות בחרדים ברחוב בדיחה, ושני מבוגרים קיצוניים אף החליטו לנסות ולפגע ביהודים.

אנטישמיות היא בלתי נסלחת ובלתי מקובלת ובלתי ראויה ל"הבנה", בין שמקורה בקבוצות של ניאו־נאצים ובין שהיא צומחת ופורצת מתוך קבוצות אחרות בחברה. לרוע המזל, הדבר היחיד שהימין הקיצוני והשמאל הקיצוני בארה"ב מאוחדים לגביו, הוא השנאה ליהודים. פעם התירוץ היה דתי, פעם גזעני, פעם נימקו זאת בשנאת ישראל ועכשיו מסבירים שזו הג'נטריפיקציה.

הכחשת אנטישמיות והאשמת הקורבן הן כמו מים ודשן בערוגות שבהן מלבלבת שנאת יהודים. למרות שהן ראויות להוקעה לא פחות מפשעי השנאה עצמם, חלק גדול מהאחראים להן פועלים - באופן פרדוקסלי - דווקא באגפים המניפים את דגלי הסובלנות וקבלת האחר. וזה נתון מטריד.