בקשת החסינות: שיא חדש של ציניות

בבקשתו של רה"מ מן הכנסת לקבל חסינות מפני אישום פלילי אין שום דבר בלתי חוקי. אבל לא יכול להיות שימוש ציני יותר בכלי החסינות, מכפי שעושה זאת נתניהו. רה"מ ממש התעלה על עצמו כאשר הכריז כי החסינות היא אבן היסוד של הדמוקרטיה. אז לא, היא אינה אבן יסוד ולא סלע קיומנו, אלא כלי למניעת שרירות השלטון, שבו משתמש הפעם נציגו המובהק ביותר כדי להימלט ממשפט.

נחזור ל־1951, למשבר הפוליטי סביב הזרמים בחינוך והחלטת ההסתדרות להקים בעצמה זרם חינוך דתי. המפלגות הדתיות התנגדו, עזבו את הקואליציה בראשות בן־גוריון, ואילו ראש הממשלה הראשון, שהיה יכול להקים ממשלה חלופית, החליט שהמשבר גדול מדי ושהכנסת אינה משקפת באופן הולם את רצון העם.

בקשה חוקית אך לא ערכית. עצרת תמיכה בנתניהו בירושלים // צילום: יהודה פרץ

הוא הביא לפיזורה, הממשלה התפטרה ב־14 בפברואר והבחירות נקבעו רק ל־30 ביולי באותה שנה. בתקופה זו נוהלה המדינה באמצעות ממשלת המעבר הארוכה בתולדות ישראל - עד לממשלות המעבר של 2019.

האופוזיציה חגגה והביאה לחקיקת חוקים שממשלה רגילה היתה מונעת את קבלתם או - לפחות - מרסנת אותם. הבולט ביותר היה חוק חסינות חברי הכנסת. בשיתוף פעולה (לא נדיר) בין מפלגת הימין "חרות", בראשות מנחם בגין, ומפלגת השמאל הגדולה מפ"ם, בראשות יצחק טבנקין, העניקו חברי הכנסת לעצמם זכויות רבות שהבטיחו להם חסינות מפני העמדתם לדין, חקירתם ומעצרם בשל כל עבירה שהיא. חוק החסינות נחשב אז למרחיק הלכת ביותר בעולם הדמוקרטי בנדיבותו כלפי הנבחרים, ולא היה בכוחה של ממשלת המעבר להגבילו.

חשוב להבין כי החוק לא נולד סתם מרצון של נבחרי העם להתפרע מבלי להיענש. האופוזיציה חששה, באמת, משרירות ליבו של השלטון, ולמרות שישראל היתה דמוקרטיה צעירה מאוד ואפקטיבית, התקיים חשש אמיתי בימין ובשמאל משימוש בוטה של ממשלת בן־גוריון בחוקי החירום ובחוקים אחרים כדי להגבילה. הדוגמה ההיפותטית ששימשה את תומכי החוק היתה של חבר כנסת מן האופוזיציה הנוסע לכנסת, לקראת הצבעת אי־אמון בממשלה, ומעוכב, באופן תמים לכאורה, על ידי שוטר תנועה בשער הגיא בגלל עבירת תנועה שולית כדי למנוע ממנו להגיע להצבעה.

במשך השנים התברר כי החסינות אכן מנעה הגבלת חופש הביטוי לחברי כנסת שאמרו דברים קשים בתוקף תפקידם, אך גם נוצלה באופן בלתי ראוי על ידי חלק מחברי הכנסת שצברו, למשל, אינסוף קנסות תנועה והיו פטורים מתשלומם. הניסיון, וגם הדוגמאות מחסינות במדינות דמוקרטיות אחרות, הביאו במשך השנים לצמצום החסינות, ולביטול מוחלט שלה במקרים של עבירות תנועה או אמירת דברים בגנות הדמוקרטיה והמדינה היהודית, ועוד.

השינוי המשמעותי ביותר נעשה על ידי הכנסת ב־2005, כאשר הוחלט כי היועמ"ש יוכל להגיש כתב אישום כנגד חבר כנסת ולהביא להעמדתו לדין אם מדובר בעבירה פלילית ולא בעבירה מהותית שנעברה במסגרת מילוי תפקידו. חבר הכנסת המבקש לזכות בחסינות גם במקרה זה, יצטרך לשכנע את ועדת הכנסת ואת מליאתה כי העבירה נעברה, בכל זאת, בתוקף מילוי תפקידו, או שכתב האישום הוגש שלא בתום לב, או שהוא מהווה הפליה נגדו.

נתניהו רשאי לבקש מן הכנסת חסינות. הוא יצטרך לשכנע את רוב חברי הכנסת כי מי שמונה בהשפעתו ליועמ"ש החליט לטרפד את המשך כהונתו מטעמים בלתי סבירים. המהלך של נתניהו הוא צעד ציני של בכיר השלטון, שהוגש נגדו כתב אישום קשה, ומבקש לנצל כלי שנועד להגן, בעיקר, על אנשי אופוזיציה, כדי להימלט ממשפט ומגזר דין.