כן, נתניהו דווקא ממלכתי

זה כמעט כאילו קיימות שתי פרסונות: נתניהו הבלתי ממלכתי, המסית, חסר האחריות, זה שגורם לאזרחי ישראל לאבד אמון במוסדות אכיפת החוק - וממש לצידו פועל נתניהו הזהיר מדי, המהוסס, זה שלא השכיל להילחם באקטיביזם השיפוטי במשך עשור, ועכשיו משלם את המחיר.

נתניהו הראשון ונתניהו השני לא נעים בשני צירים מקבילים - הם מתנגשים חזיתית. נתניהו שמסית נגד הפרקליטות, המשטרה, או בית המשפט, לא יכול להתקיים לצד נתניהו הפחדן שלא העז להתעמת פרונטלית עם הכוח הבלתי סביר שמערכת אכיפת החוק ניכסה לעצמה. האחד סותר את השני: או שהוא נכנע לחלוטין או שהוא הכריז מלחמה כוללת, ולקח את האזרחים כבני ערובה. אז איזו משתי הפרסונות הללו אמיתית ואיזו פיקציה?

נתחיל בפרסונת "המסית הלאומי" שיצרה התקשורת, דווקא בגלל שהיא פחות מעניינת: ככל שזה נוגע לסיקור של נתניהו - יושבי האולפנים בחרו במודע למכור את יוקרתם המקצועית בעבור נזיד עדשים מתובל בהסתה בלתי פוסקת. החל משלב העסקתו של חורב על ידי אלשיך ועד מנדלבליט - כמעט מחצית מאזרחי ישראל, על פי הסקר של מנו גבע, כבר לא מאמינים לפרקליטות.

זה כבר לא עניין של ניואנסים או אפיזודות חולפות. מדובר בצונאמי ששום מדינה דמוקרטית שפויה לא יכולה להרשות לעצמה: כל אדם שני בישראל כבר לא מאמין למוסדות החוק, ובלי האמון הזה - אין להם בעצם דבר.

אבל המחשבה שנתניהו הסית מיליוני אנשים רק מכיוון שהוא נלחם על חפותו, והציף על הדרך את כשלי המערכת, אינה פוגעת רק בנתניהו; היא עלבון לציבור עצמו, או לפחות לכושר השיפוט שלו.

אז אם נתניהו המסית הוא פיקציה, נותרנו עם "נתניהו ההססן והפחדן", שסירב להילחם במערכת אכיפת החוק שהחליטה לשלוט במקום לשפוט. את הביקורת הזאת המוטחת מימין, כבר אי אפשר לפטור באותה הקלות.

אין ספק שהעשור של נתניהו לא מאופיין בריסון הרשות שחרגה מגבולותיה. מצד שני - האליבי הפסיכולוגי שהימין שמימין־לימין מספק לנתניהו, שגוי מהיסוד. לא מדובר בהססנות או בפחדנות: האדם שניצב לבד מול כל העולם המערבי בסוגיה האיראנית, אינו מונע מפחד, הוא מונע מערכים.

גם הימין וגם השמאל הצליחו לפספס את אחת התכונות המרכזיות של נתניהו - הוא ממלכתי עד לשד עצמותיו. אביב בושינסקי, שעבד לצידו תקופה ארוכה, העיד לאחרונה שאחד המשפטים השגורים בפיו של רה"מ היה "את זה לא ניתן לעשות"; במובן שיש דברים שפשוט לא עושים.

ואין שום ספק שנתניהו נקרע לאורך כל הדרך בין המוסדות שאותם הוא מעריך מתוך עיקרון ממלכתי ושמרני, לבין ההכרה בשחיתות שפשתה בהם, ושאת תוצאותיה הוא חש כעת על בשרו.

במילים אחרות, נתניהו נאבק כעת על עתידו כשהוא עוטה כפפות, נזהר לא לתת נוקאאוט, כי "יש דברים שפשוט לא עושים". הוא שומר על ביקורת מדודה ומקומית כדי לא לטלטל את הספינה על כל היושבים בה.

העובדה שהוא החל לדבר על חסינות כאופציה רשמית מבלי להתנצל היא שינוי מבורך. רבים מתומכיו חשים שזאת חובתו הדמוקרטית ולא רק זכותו האישית. כעת עליו להקשיב לרחשי הציבור מימין, שמוכן לגבות אותו בכל דרך ובלבד שההפיכה השיפוטית בישראל תרוסן לאלתר.