החלטת התובעת בבית הדין הבינלאומי בהאג התקבלה על ידי אבו מאזן בסיפוק. ההחלטה מקדמת את האסטרטגיה שעיצב עם כניסתו לתפקיד יו"ר הרשות הפלשתינית ב־2004. באותם ימים הסביר כי הטרור הפלשתיני שחולל מאז ראשית האינתיפאדה השנייה, יותר מאלף הרוגים ישראלים, לא הצליח למוטט את החברה הישראלית, לא הפסיק את בניית ההתנחלויות ולא הביא לשחרור המולדת. ממש להפך, לדעתו: הטרור הסב נזק לקידום העניין הפלשתיני. בהבנה זו, עיצב גישה חדשה: "הפסיקו את המיליטריזציה של האינתיפאדה. תנו לנו לבצע את המוטל עלינו ולשכנע את העולם שאנו מילאנו את חובתנו..." (היומון הירדני "אל־ראי", 30.09.2004).
מה שהיה יכול להיראות כהסתייגות מדרך הטרור ופנייה לדרך השלום, הוביל למעשה למערכה מדינית בזירה הבינלאומית. בהכוונתה ביקש לרתום לצידו גורמי השפעה בינלאומיים: מוסדות האו"ם, האיחוד האירופי, בית הדין הבינלאומי בהאג וחרם ה־BDS.
ביום שישי האחרון, בטור חדש ב"מעריב", קרא ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט להתמקד במערכת הבחירות הקרובה בחידוש המשא ומתן עם הרשות הפלשתינית בהנהגת אבו מאזן. "היעדרו של משא ומתן כזה", קבע, "הוא לא פחות מפיגוע אסטרטגי באינטרס הקיומי העליון של מדינת ישראל". ראוי להזכיר כיצד נראה, על פי אולמרט, מתווה היסוד למשא ומתן עם אבו מאזן. הפער בין מפת אולמרט שאותה הביא לאנאפוליס לבין מפת רבין משמעותי וראוי להדגישו.
בנאומו האחרון בכנסת (05.10.1995), בדיון על שלב ב' לתוכנית אוסלו, שרטט רבין קווי מתאר עקרוניים: הראשון: "ירושלים מאוחדת שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל בריבונות ישראל". העיקרון השני: "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה". באשר למעמד המדינה הפלשתינית קבע: "תהיה זו ישות שהיא פחות ממדינה, ואשר תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינים הנתונים למרותה".
בבסיס גישתו, תפס יצחק רבין את הסכם אוסלו כתהליך בין ישראל לבין הפלשתינים, המתקיים בשאיפה לתמורה הדדית. ואולם, במדרון החלקלק שאליו נקלע התהליך, קרסו כל עקרונות רבין. מאז הוויתורים חסרי התקדים של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק בקמפ דיוויד 2000, שאותם המשיך אולמרט, התקבעו חלוקת ירושלים, ויתור מוחלט על בקעת הירדן ומדינה פלשתינית בריבונות מלאה כנקודת המוצא למו"מ. נוסף על כך, נקבע התקדים לחילופי שטחים תמורת "גושי ההתנחלות" - שבהצטברותם יחד אינם יותר מ־3-6 אחוזים ממרחבי יו"ש ובקעת הירדן - ובהם שטחים ישראליים חיוניים באזור ערד, רכס יתיר ויער בארי בעוטף עזה.
מצידם של הפלשתינים, התגבשה הבנת כוח הסחיטה המצוי בידיהם: ככל שנחוץ לישראל למהר להיפרד, כאינטרס ישראלי, כך יכולים הפלשתינים לגבות מחיר מלא יותר תמורת המהלך ללא תמורה ממשית.
בינתיים מתעלמים בשיח הישראלי ממה שכבר נוצר במימושו המלא של הסכם הביניים לאוסלו. כל האוכלוסייה הפלשתינית בעזה ובשטחי A ו־B ביו"ש הועברה לשליטת הרשות הפלשתינית. מאז ינואר 1996 תמה השליטה הישראלית על 90 אחוזים מהפלשתינים. נותרה המחלוקת על ירושלים המזרחית והמרחב הנתון ביהודה ובשומרון בשטחי C. במרחבים אלה נכללים כל ההתנחלויות, מחנות צה"ל, הדרכים הראשיות, השטחים השולטים החיוניים ובקעת הירדן. מרחבים אלה, ששורטטו בידי יצחק רבין במיקוד אישי, מבטאים את המרחב הנחוץ לישראל לקיומה ולהגנתה. כנגד זה מכוון אבו מאזן את המערכה המדינית, והיא מסוכנת למדינת ישראל לא פחות מהמאבק המזוין המובל על ידי חמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה. עם השפעתה הגוברת של איראן, בהצבת מעטפת איומים על גבולותיה של ישראל בצפון ובדרום, כניסה למשא ומתן עם אבו מאזן במתווה ברק־אולמרט טומנת בחובה איום קיומי על מדינת ישראל.
אלוף (מיל') גרשון הכהן הוא עמית מחקר במרכז בגין־סאדאת
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו