כישלון ידוע מראש

עוד כשר החוץ חשש בנימין נתניהו מבית הדין בהאג • עתה, כשהאיום מומש והתובעת בנסודה יישרה קו עם הנרטיב הפלשתיני, נותר להצטער על הכבלים המדיניים שהטילה ישראל על עצמה

ד"ר אלן בייקר, לשעבר היועץ המשפטי של משרד החוץ, זוכר היטב את ההתלבטות של בנימין נתניהו. השנה היתה 2002; האינתיפאדה השנייה השתוללה ברחובות; צה"ל פעל בריכוזים הערביים ביו"ש ובעזה. נתניהו שימש שר החוץ בממשלת שרון, ובייקר היה חבר בקבוצת משפטנים ישראלים ויהודים שדחפו לייסודו של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. 

לא במקרה יהודים עמדו בקדמת המוסד. עוד משנות ה־50 התגלגל הרעיון כלקח מהשואה, במטרה שרוצחי המונים יידעו כי לאחר מעשה מישהו יבוא איתם חשבון. כך שישראל הצטרפה עקרונית לבית הדין עוד קודם לכן, וכל מה שנדרש היה אשרור של שר החוץ נתניהו ושל הממשלה. נתניהו קרא את הניירות ושמע את בייקר, אך כשגריר באו"ם לשעבר, הכיר על בשרו את ההטיה המובנית של המוסדות הבינלאומיים. החשש שגוף בינלאומי שנוסד למטרות נאצלות יהפוך למוסד אנטי־ישראלי, קינן בו. 

הקולות הנאיביים בישראל צריכים להתחלף בשפה של כוח. הכניסה לבית הדין הבינלאומי בהאג // צילום: GettyImages

בראיית הנולד, וגם בהשפעה אמריקנית, החליט נתניהו להפוך את המדיניות - והכריע שישראל לא תצטרף לבית הדין. במבט לאחור, זו היתה החלטה חכמה. כמה שהמצב מול האג מסובך כעת, הוא היה נורא שבעתיים לו ישראל היתה חברה במוסד. 

דבר במראהו של ה־ICC (International Criminal Court), שבו ביקרתי לפני כמה שנים, לא מלמד שמדובר בבית משפט. בשונה מהארמון העתיק והמהודר של בית הדין הבינלאומי לצדק ICJ, ששוכן אף הוא בעיר האג, ה־ICC עבר לפני כמה שנים לבניין משרדי גבוה, ללא סממנים מיוחדים. מלווה מטעם בית הדין הוליכה אותי בביקורי בין הקומות, עד למפגש עם פקיסו מוחוחוקו, ראש האגף למשפט השלמתי, ואחד מסגניה של התובעת פאטו בנסודה. 

"איני יודע מה הניסיון של ישראל (עם מוסדות בינלאומיים; א"כ). מה שכן אוכל לומר הוא שכרגע יש תהליכים בבית הדין. החוק והעקרונות של האמנה הם הדבר היחיד שמנחה אותנו", אמר לי מוחוחוקו ב־2015, "ההליכים ברורים, הוגנים, עצמאיים ובלתי תלויים". מוחוחוקו הוסיף כי "גם אם התובעת היתה חברה של מנהיגים פלשתינים, היא לא יכולה להביא תיק בגלל שזה חבר שלה. זה לא עובד כך. יש שופטים". הוא כנראה ידע אז יותר ממני כשדיבר פתאום על חברות בין התובעת לבין הפלשתינים. 

בחיפוש אחר סנגור

ב־15 שנות פעילותו, פתח בין הדין בסך הכל ב־11 חקירות ישירות בחשד לפשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות, רובם ככולם באפריקה. נגד 44 איש הוגשו אישומים ונגד 36 הוצאו צווי מעצר. רק שישה מתוך כלל החשודים נכלאו לבסוף מאחורי סורג ובריח. מאידך, לא מעט חקירות הסתיימו בלי העמדה לדין בשל מחסור בראיות או סיבות אחרות. 

הפושעים מאפריקה ומאירופה הביאו עימם רזומה שונה, בלשון המעטה, מאשר זה של קציני צה"ל או הפוליטיקאים הישראלים שנמצאים לפתע בסכנת חקירה. הרי גם אם מתנגדים לממשלת ישראל, אי אפשר להאשים את העומד בראשה בהרג 100 אלף בני אדם, כפי שהואשם ג'וזף קוני מאוגנדה, אחד הפושעים הראשונים שנשפט בבית הדין. ואולם אף שהדבר נוגד את השכל הישר, התובעת בנסודה הבהירה כי אם הדבר תלוי בה - זה מה שבכוונתה לעשות. קוני ונתניהו מבחינתה הם היינו הך. 

צריך לחזור כמה צעדים אחורה כדי להבין מדוע גרירת ישראל להאג היא צעד טבעי עבור יריבי ישראל בעולם. מאז מלחמת ששת הימים, ישראל היא היחידה לטעון שיהודה, שומרון, עזה וכמובן ירושלים המורחבת, הם "שטחים השנויים במחלוקת". על פי רוב מוחלט של מדינות העולם, ליבת ארץ ישראל היא "שטח כבוש". כן, אפילו הממשל האמריקני האוהד ביותר אי פעם, ממשל טראמפ, לא דוחה את ההגדרה "שטח כבוש", אלא מתחמק מנקיטת עמדה. 

ממי לקחה ישראל את השטחים? התשובה שהעולם נותן, אף שהיא מופרכת עובדתית, היא מהפלשתינים, גם אם השטחים היו ירדניים. הפוליטיקה והמשפט הבינלאומיים, שקשורים זה לזה בחבל הטבור, סוגרים על ישראל בכל הנוגע ליו"ש ולמזרח ירושלים. לו מדינת ישראל תעלה למשפט בשל החזקתה בשטחים הללו, היא תתקשה למצוא משפטנים בינלאומיים בעלי שם שיגנו עליה. האינתיפאדות, הטרור, הסרבנות הפלשתינית, הפיצול בין יו"ש לעזה ושליטת חמאס ברצועה - כל אלה לא מפריעים למיליה המשפטי הבינלאומי לחרוץ לרעה את דינה של ישראל.

בנסודה בסך הכל ביטאה עמדות מקובלות. התובעת אפילו לא שומרת על מראית עין של הליך הוגן; כבר לפני שנים היא פרסמה מאמר פומבי ב"גרדיאן", שבו הזמינה את הפלשתינים להצטרף לבית הדין, ואף הסבירה להם בפירוט כיצד לעשות זאת. אחר כך דחתה בעקביות את כל הטיעונים של ישראל. 

בנסודה הקפידה לשמור במשך שנים על יחסים חמים עם הפלשתינים. היא למשל גילתה מראש לשר החוץ הפלשתיני, ריאד אל־מאלכי, שבכוונתה לפרסם את החלטתה בנוגע לתיק הפלשתיני, אך הסתירה את המידע מישראל. לפני שבועיים התראיין אל־מאלכי ברדיו קול פלשתין וסיפר כי "הבדיקה המקדמית של בית הדין בנושא ההתנחלויות קרובה לסיום". 

בירושלים לא ידעו דבר. רק באמצע דצמבר, הרבה אחרי הפלשתינים, הגיע המידע. משרדי ראש הממשלה, החוץ והמשפטים ניסו להקדים תרופה למכה, וביום שישי בצהריים זימנו תדרוך בהול לתקשורת הישראלית והזרה. אלא שזה היה מעט מדי ומאוחר מדי. 

לא נגבה מחיר

הכישלון הנקודתי לנהל קרב תקשורתי מול התובעת מסמל את מצב המערכה כולה. כבר עשר שנים שבנושאים החשובים ביותר, ישראל מתהלכת על בהונות מאימת בית הדין. סדרות של החלטות בתחומי ביטחון והתיישבות הוכפפו לשאלה "מה יגידו בהאג". זה היה הפחד האולטימטיבי של נתניהו, ולא פחות מכך של היועמ"ש מנדלבליט, שבית הדין הוא תחום ההתמחות שלו. 

יחדיו אימצו השניים, עוד כשמנדלבליט כיהן כמזכיר הממשלה, מדיניות "הבה נתחכמה לו". בישראל טענו שבית הדין מוטה, אבל ניסו לשכנע אותו ב"העברת מסרים". בישראל זעמו כשהפלשתינים הצטרפו למוסד, אך נמנעו מגביית מחיר. נציגי בית הדין המשיכו לבקר בישראל ללא מפריע. בכל תדרוך נמסר כי צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, אבל בפועל לחיילים ולמפקדים הוצמדו עורכי דין, בנימוק שכך יגנו עליהם מפני חקירה עתידית. 

ומעל לכל מרחף חאן אל־אחמר, הסמל המהדהד ביותר של כישלון המדיניות הישראלית. ראש הממשלה הבטיח עשרות פעמים שיפנה את המאחז הלא־חוקי, אך לא עשה זאת מאימת בית הדין. 

אף שהכישלון זועק לשמיים, בדיונים פנימיים שערך גם השבוע הצוות הבין־משרדי, המשיכו להישמע קולות פייסניים ונאיביים. יש מי שהציע להמתין לראות אם השופטים בהאג יסכימו עם התובעת. כאילו תיתכן בכלל אפשרות אחרת. אחרים טענו שמדיניות הענישה של האמריקנים כלפי בית הדין - טראמפ שלל מנציגיו את אישורי הכניסה לארה"ב - עוד לא הוכיחה את עצמה. אלה תקוות כזב וניתוחי סרק.

לישראל נותרה ברירה אחת ויחידה מול בית הדין, שמאיים על האינטרסים הקיומיים ביותר שלה להגנה עצמית. משפת המשפט יש לעבור לשפת הכוח. בית הדין בהאג לא מעז להתעסק עם מעצמות שלכל הדעות פוגעות בזכויות אדם, כגון רוסיה וסין. במקום התפתלויות משפטיות שלנו מול התובעת בנסודה, אולי כדאי שהיא תסביר לאנשיה למה בבוקר אחד קרסה מערכת המחשבים שלהם או לאן נעלם הארכיון שלו. אלה רק מקצת האפשרויות העומדות לרשות ישראל. 

רה"מ נתניהו אמר השבוע "נילחם בכל הכלים" בהחלטה. ובכן, שלא כמו ההצהרה שלו בנוגע לחאן אל־אחמר, כדאי שאת האמירה הזו יישם, ויפה שעה אחת קודם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו