מי שולט בארגונים הבינלאומיים?

החלטתה של התובעת בבית הדין הבינלאומי בהאג, המאשימה למעשה את ישראל בפשעי מלחמה, היא סימפטום לתופעה רחבה יותר: הכשל המבני בגופים בינלאומיים ובטריבונלים משפטיים בכלל, ובאלה העוסקים בסכסוכים לאומיים בפרט. ארגונים בינלאומיים כאלה - משפטיים ואחרים - עוברים בלא מנוס תהליך של סטייה ואפילו הזניה ערכית, המעוות מן היסוד את כוונתם הטובה של מקימיהם.

הבעיה נעוצה במתח שבין הערכים הנאצלים שלמען קידומם הוקמו גופים אלה - שלום, סובלנות וזכויות אדם - לבין העובדה שרוב המשטרים המעצבים את דרכם של הארגונים הבינלאומיים זרים לערכים האלה, בזים להם ומשתמשים בהם באופן מניפולטיבי. גוש גדול של מדינות עם משטרים אוטוריטריים, טוטליטריים ואף ברבריים, שחברתם אינה מכבדת את ליבת הערכים הפלורליסטיים, מחזיק במניות השליטה על הגופים הבינלאומיים בתוקף מספרם. כדי לזכות במעמד ובהשפעה באותם גופים, חוברות אליהם גם מדינות מדכאות פחות ליצירת רוב מכריע. מקוממות במיוחד הלגיטימציה ושיתוף הפעולה עם המגמה הכללית הזו (גם אם לא עם כל החלטה פסולה והזויה) של מדינות אירופה הנאורות, המחויבות באמת ובתמים לערכים האלה. לעיתים נדירות, בימי ממשלים כמו אלה של ג'ימי קרטר וברק אובאמה, וגם בהם רק כחריג, גולשת לכיוון המפוקפק הזה גם מנהיגת העולם החופשי, ארה"ב.

הלגיטימציה שמעניקות ממשלות אירופה ומדינות בנות־תרבות אחרות לארגונים הבינלאומיים היא לב הבעיה. אלמלא שיתפו עימם פעולה, היה אפשר למתוח קו ברור בין משטרים מאוסים וחברות בלתי סובלניות, לבין מדינות דמוקרטיות וחברות פתוחות; היה אפשר להשלים עם העובדה שהראשונות שולטות בארגונים הבינלאומיים ומנהלות קרקס שראוי להתעלם ממנו ולבוז לקביעותיו, בעוד האחרונות אמנם מכירות בשגיאותיהן ובחריגות המצערות מערכיהן שלהן, אך גם יודעות לכבד את ההישג העצום של הדבקות באותם ערכים ובנכונות ללמוד ולשפר.

אלא שהאירופאים בחרו בדרך אחרת, והם מתייצבים בדרך כלל בצד המעוות של המאבק על הערכים שהם עצמם הנחילו לעולם ומקיימים בביתם פנימה. נוסף על המניע שכבר הוזכר - מעמד והשפעה בארגונים הבינלאומיים המחייב שיתוף פעולה עם גוש הרוב של הקיצוניים ובעלי בריתם - לאירופאים מניע נוסף ומפוקפק: אישוש נטייתם להונאה העצמית הניצבת בליבת התרבות הפוליטית בתחום מעמדם בזירה הבינלאומית.

דרכה של אירופה להתמודד עם הטראומה של מלחמת העולם הראשונה, שממנה טרם התאוששה, עם המבוכה ואובדן האופטימיות ועם חוסר הנכונות להגן בכוח, גם כשצריך, על הישגיה המרשימים, היא להעלות באוב עולם דמיוני. מי שאינם מוכנים להתמודד עם העולם כפי שהוא, מפנטזים עולם שהם מצוידים היטב למצוא בו את מקומם. על רקע הצלחתם המסחררת להפוך בדורות האחרונים בית מטבחיים ליבשת של שלום ושלטון החוק, מפנטז חלק ניכר וחשוב של האליטות האירופיות, בניגוד לכל העדויות והניסיון, על עולם הנמצא בדרך לאותה מציאות של שלום, סובלנות וזכויות אדם; ועולם זה נבנה על ידי "הקהילה הבינלאומית" לאור "המשפט הבינלאומי" באמצעות הארגונים הבינלאומיים, הפוליטיים והמשפטיים. את מי שמעיר להם שהבדלים תרבותיים עמוקים בין אירופה לרוב החברות בעולם עושים את חזונם להזיה, הם פוטרים כגזען. את העובדה שמדיניות ההגירה שלהם, המבוססת על הנחה של סולידריות אוניברסלית, איבדה את אמון הציבור בביתם פנימה, הם פוטרים כנטייה לימין הקיצוני.

בית הדין הבינלאומי בהאג נגוע הרבה פחות מן האו"ם. הבעיה אינה שעוד גוף בינלאומי מייחס למדינת לישראל פשעי מלחמה. החשש הוא שבמדינות בנות־תרבות, בעיקר באירופה, תאפשר המערכת המשפטית לכבד צווי מעצר מהאג, ושתומכי הטרור בעולם - מאיראן, חיזבאללה וחמאס ועד ארדואן וקורבין - ישאבו סיפוק מהשפלתם של אלה הנלחמים בו.

ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה