פאניקה עונתית בדצמבר

כמו בכל שנה בכסלו, חוגגים הרחובות את חנוכה המתקרב, האהוב בחגי ישראל. עיריות מקשטות עמודי חשמל בחנוכיות, מאפיות מציגות לראווה מגשי סופגניות, וקופירייטרים עצלים ממחזרים סיסמאות פרסומת למנגינות שירי החג שהילדים שלנו מכירים מהגן. וכמו בכל שנה, תודות לחוכמה העמוקה של לוח השנה העברי, משתלב לו כסלו בנוחות עם דצמבר. ובכל שנה בדצמבר - ויותר ויותר כל שנה - הרחובות חוגגים עוד חגים, של עמים אחרים. חנויות מוכרות עצי אשוח נוצצים, ופרסומאים עצלים מנסחים ג'ינגלים המבוססים על לחנים של שירי חג המולד שהילדים שלנו מכירים מיו־טיוב.

וכמו בכל שנה, עם עצי האשוח מגיעים המצקצקים והמתלוננים. לאלה מזכירים עצי האשוח את השואה והפוגרומים, לאלה מזכירות מודעות ה"כריסמס" וה"חנוכריסמס" את מסעות הצלב וההרוגים על קידוש השם, ואלה מזהירים מ"התבוללות", לא פחות, בגלל עץ עם נצנצים שהגיע במשלוח מעלי אקספרס. לאלה ולאלה וגם לאלה נאמר: הכל בסדר, אפשר להירגע. הקוזאקים לא על הגדרות, העיירה לא בוערת ובנגב אין סופות (רק "צבע אדום" מדי פעם).

לא צריכה להיות לנו, יהודים אוהבי עמם, ארצם ותרבותם, שום בעיה, דתית או לאומית, עם עצי כריסמס בחנויות. זה כבר מזמן לא רק סממן נוצרי, אלא סממן של דת חזקה לא פחות, אך סובלנית הרבה יותר: דת הצרכנות. המוצרים האלה נמצאים בחנויות כי אנשים רוצים לקנות אותם, לא כי הם רוצים לעבוד את ישו. הם רוצים לקנות אותם כי הם ראו אותם בטלוויזיה או באינטרנט, לא כי הם יושיעו את נשמתם בת האלמוות ולא כי הם החליטו להפנות גב לעם ישראל ותלאובותיו. עצי הכריסמס האלה לא מבטאים התנכרות למורשת אבותינו יותר מהחמסה המוסלמית או מפעמוני הרוח ההודיים שנמצאים היום כמעט בכל בית בישראל, גם בבתים של דתיים אדוקים ופטריוטים שרופים.

המסורת הישראלית והיהודית חזקה היום מאי פעם ומסתדרת ממש מצוין בלי שומרי סף מטעם עצמם. מעולם בכל ההיסטוריה הידועה לא היה עם ישראל חזק, עשיר ובטוח כל כך. הישיבות, האולפנות ובתי המדרשות מתפקעים עד אפס מקום, ושירי גבורות המכבים והניסים שעשה להם הקדוש ברוך הוא מושרים מדן ועד אילת, וגם בפינה הנידחת ביותר בגלובוס אפשר לשמוע אותם בסטרימינג.

מי שבאמת רוצה להיות נאמן למסורת הכבירה הזאת מוזמן, כמו שאמא שלי נהגה לומר לנו כשהיינו ילדים, להסתכל בצלחת שלו ולא בזו של אחרים, לשמוח ולשיר עם נרות החנוכה שלנו, ולא להצר עין או לעקם אף נוכח מנהגיהם של אחרים. חלקם, אגב, אזרחי המדינה. חג שמח לנו, ולהם.