אין באמת הבדל בין המוזיקה המזרחית והמוזיקה האמונית • מה שלא בא טוב לגל אוחובסקי באוזן אינו אסתטיקה מוזיקלית, אלא דמוגרפיה • ושתי תערוכות ציור חושפות פריפריה אחרת
עוצמת ההווה וגווניו משכיחים מאיתנו שפעם שלטה בתרבות הישראלית קבוצה קטנה של קובעי טעם שהכתיבו למיליוני אנשים מה "טוב", מה "רע" ובעיקר מה "מכוער" בעיניהם. הם לא הרגישו עשירים במיוחד, לא בטוח שהבינו עד תום את כוחם, אך מתוקף תפקידם כעורכים וכמבקרי תרבות, הם החזיקו בידיהם הון. אמנם סמלי, אך עצום.
הם היו ממליכי המלכים ותלייני הנלעגים, מעצבי דעת קהל שהגדירו מהי אנינות תרבותית ומהו פולקלור להמונים. מילותיהם יצרו אדוות השפעה עצומות. קרבתם לצלחת והטמעת קנה המידה שלהם קיבעו עבור מיליונים מהי תרבות ישראלית "ראויה" ומהי תרבות ארסית ונלעגת. כנציגים בוועדות, הם קיבלו החלטות שהשפיעו עמוקות על מה שהוגדר כתרבות ישראלית ועל תקצובה. כך קרה למשל שבדיחה פנימית בקטע "הפוך על הפוך על הפוך", שלחה את להקת פינג פונג לייצג את ישראל באירוויזיון של שנת 2000.
חוקר התרבות העתידי שישרטט את עץ הקשרים של אליטת התרבות, יגלה סצנה שלא תבייש את אצולת הממון או "משפחת" בית המשפט העליון. סביר להניח שאם מי מהם קורא מילים אלו עכשיו, הוא מניד בראשו בחוסר אמון, אולי אפילו בקטע מודע לעצמו, אך הטריק הכי גדול של אליטה הוא לשכנע את כולם, כולל את חבריה, שהיא כלל לא קיימת.
גל אוחובסקי היה אחד המרכזיים שבהם. עורך עיתון "העיר", מבקר מוזיקה, תרבות וכל דבר שבא לו. בסוף שנות ה־90 התראיין אוחובסקי לסדרה החלוצית של רון כחלילי ושושנה גבאי - "ים של דמעות", וזה מה שהיה לו לומר על המוזיקה המזרחית: "זה הכל נשמע אותו דבר, וחוץ מהקולות של הזמרים שהם אחרים, המסביב נשמע אותו דבר. לאוזניי מבחוץ זה נשמע עלוב, לא מספיק מתוחכם, לא משהו שאתה יכול להתחבר אליו אם אתה מחזיק מעצמך מישהו שמתעסק באמנות ובתרבות, והכל נראה לך שוק פרוע כזה, כמו שוק פירות וירקות".
עשר שנים לאחר מכן, אותו אוחובסקי מצא את עצמו בלב הפריים־טיים ישוב לצד מרגול, שופט ביצועים לזוהר ארגוב כאילו מאז ומתמיד היה ילד חאפלות עם גורמט ומגן דוד מוזהב; מדגים ברפיסות מצפונית כיצד אליטה משמרת את כוחה על ידי היצמדות לגלגל ובכל מחיר.
השבוע יצא קצפו של אוחובסקי על שירם של ישי ריבו ונתן גושן, וכך כתב: "אני לא אוהב מוזיקה אמונית. זאת מוזיקה מקולקלת. אני לא מעוניין לשמוע תפילות ברדיו שלי; בשביל זה יש תחנות לאנשים מאמינים".
אפשר לכעוס על היהירות התרבותית שקובעת באדנותיות מהי מוזיקה מקולקלת, ולמה הרדיו הממלכתי שבו שודר השיר, הוא "הרדיו שלי". אך כפי שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה - "חֵטְא גָּדוֹל הוּא לוֹמַר לְבַעַל תְּשׁוּבָה 'זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים'", אוחובסקי כבר "חזר בתשובה" לגבי המוזיקה המזרחית מפעם, וגם אם אוחובסקי הישן ניעור לרגע, אין צורך להתרגש. עוד כמה שנים יישכחו המילים ואוחובסקי יצטלם מפזז עם ריבו וגושן בכותל.
למרות קצב התזמור השונה, אין באמת הבדל בין המוזיקה המזרחית והמוזיקה האמונית. מה שלא בא טוב לאוחובסקי באוזן אינו אסתטיקה מוזיקלית, אלא דמוגרפיה. כשריד מאובן לאליטות הישנות, מתקשה אוחובסקי לקבל את השתנותה של מדינת ישראל מחברה ציונית אחוס"לית לחברה ישראלית דמוקרטית, מרובת קולות ותרבויות שרובן דתיות או מסורתיות.
במקרה הזה יש להפעיל את מידת החסד ולהתייחס לקטע האוחובסקי האחרון, באותה הבנה השמורה לטרחנים החוזרים שוב ושוב על אותה בדיחה סרת טעם - לסלוח שכן אינם יודעים אחרת, לזכור כמה גרוע היה העבר, לעבור הלאה ולומר: "ברוך שפטרנו מעונשו של זה".
נהוג לחשוב על גבולות הפריפריה במושגים של מרחק ולא של ריחוק. חולות הזמן כיסו את פצעי המרחק, אך לא החלימו או מחלו לריחוק העולים המזרחים, והדרתם מהסיפור הישראלי הגדול. כך נוצרו בפריפריה הישראלית חיים מלאים תוכן ועוצמה שצמחו, נחוו ונחיו אך מחוץ להקשר.
השנים האחרונות נמלאו ביצירות שכאלו. בתוך אלו בולטות שתי תערוכות ציור שנפתחו השבוע. מלי אלבז אלמנדין, במקור מעפולה, ודניאלה מלר (מימון) מנתיבות מאפשרות לקרוא ביצירתן סיפור של פריפריה אחרת. כאן המקום לגילוי הנאות, ולספר שבמסגרת כנס דימונה לתרבות ופריפריה, ביקשתי משתיהן להציג את עבודותיהן. חשתי כי למרות השוני הגיאוגרפי ובטכניקות הציור, היצירות שלהן מתכתבות ביניהן ומספרות סיפור ישן במבט חדש.
עבודותיה של מלר מתחילות מתמונות משפחתה הישנות. תמונות שצולמו בשנות העלייה ארצה, אך בחירתה להשתמש בפלטת צבעים "חלוציים", נאיביים ומלאי עזוז, דוגמת אלו שבהם הציגה הציונות הקלאסית את חיי העמל בארץ, מספרים את הסיפור המשפחתי בצורה חדשה.
לפתע אנשי עיירות הפיתוח נראים קורנים ומלאי תקווה באור השמש החלוצית. כך מצטיירות מחדש אותן שנים אבל לא רק כסבל, אלא גם בתקווה. וכפי שסיכם היטב פרופ' חיים מאור, אוצר התערוכה: "בסדרת הציורים 'חיים ארוזים' של דניאלה מלר בגלריית הבאר בבאר שבע, מוצגים חיים של הגשמה עצמית, של פריקת מזוודות ומיטלטלים וגילוי האוצרות החבויים בהם - אנושיות, אצילות, יצירתיות, תרבות ומסורת. מלר אינה מתרפקת על העבר בנוסטלגיות דביקה, אלא מישירה מבט לזמנים ולמקומות שהיו ואינם עוד".
בפעם הראשונה שראיתי את עבודותיה של מלי אלבז אלמנדין, חשתי כי הן עוסקות בעולם דמיוני או מגיעות מכוכב אחר. ציוריה מלאים צבעוניות עזה, שפע וריבוי פרטים עד שנדמה כי כל ציור מכיל בתוכו כמה וכמה ציורים שונים. אך התקרבות ובחינת הפרטים הקטנים מראה את עוצמת החיים שהתקיימו וצמחו בפריפריה, ואותם אלבז אלמנדין מציגה דרך האור השופע, במרחב הים־תיכוני, בקסם הלבנטיני. חיים וזיכרונות מלאי קסם והיקסמות שנקרעת בין מסורת להווה, בין עתיק למתחדש. הציורים כה מנוגדים ו"זרים" בצבעוניותם לקלישאות על הפריפריה האפורה והמשעממת, ומאפשרים לקרוא מחדש את החיים היפים שהתקיימו בקצה השמיים ובסוף המדבר, גם בעיירות הפיתוח.
חוקרת האמנות טל פרנקל אלרואי כותבת על עבודתה של מלי אלבז אלמנדין, "רקמת חיים", המציגה בבית האומנים בתל אביב: "עבודתה חושפת לא רק את ההוויה שלה, אלא גם את האחריות המוטלת עליה להפוך את סיפורה לסיפורנו". ובמשפט זה אם תרצו מסתמנת חובת דורנו, לראות את ההיסטוריה שלנו לא כמערבון של חלוצים מול עולים, קיבוצים מול עיירות פיתוח, אלא כסיפור המשותף שלנו - כולנו.
משפטים שאנשים אומרים
ארומה פז־הנשיאים, באר שבע
א: יש לי עובדים לכל דבר, יש לי קיבוצניק חמוד כזה, קניתי לו לנדקרוזר שייסע בכיף מהמשרד לאולם, אמרתי לו אין לי בעיה - תגיד לזוגות המתחתנים, אתה בעל הבית, שזה אולם האירועים של הקיבוץ.
א: למה?
ב: כי אני יודע שהם רואים אותי, הם חושבים "איך השחור הזה מנהל את הלבן?" ואני בסדר עם זה לגמרי, אחי, כי הכסף שלי בבנק לא שחור ולא לבן, שקוף שהוא שלי.
ציורים: דניאלה מלר, מלי אלבז אלמנדין
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו