גולשים במדרון הנרטיב של השמאל

התמודדות דמוקרטית בתוך מפלגה היא בריאה וחשובה: מעוררת את הפעילים, מחדדת עמדות ומכינה את כולם לסערת הבחירות הכלליות. אבל כשההתמודדות הפנימית גולשת לפסים של פילוג המפלגה, וכאשר לצורך חיזוק מועמד אחד, יש שמוכנים לאמץ באופן כמעט מלא את הנרטיב של מפלגות יריבות - אנחנו בבעיה.

כבר בזמן שהמנדט להרכבת הממשלה עבר לנתניהו, ניסה גדעון סער לקיים פריימריז בליכוד. פריימריז, כאמור, הם דבר מבורך - במערכת בחירות. אבל לדרוש לקיימם במהלך הניסיון להקים ממשלה? לא זו בלבד שסער ניסה לקחת את 32 המנדטים שהליכוד קיבל בראשות נתניהו, אלא שהוא חיזק את הטענה של כחול לבן, שאם רק נזיז את נתניהו הצידה, תהיה ממשלת אחדות "עם כל אחד אחר". זו קבלה כמעט מלאה של הטיעון האישי שהשמאל והתקשורת קידמו במשך חודשים. ולעומת זאת, הסיבה הפוליטית, האמיתית, שבגינה רצו להזיז את נתניהו, קרי הפלת שלטון הימין, טושטשה.

בהמשך, כשהתברר שיוצאים לבחירות שלישיות, הדרישה לפריימריז שוב לא איחרה לבוא. גם הפעם היא היתה מקובלת, אלמלא לוותה בלהקת מעודדים שהציגו את הליכוד כדיקטטורה, כמפלגה שאינה מוכנה לעשות פריימריז. הליכוד, המפלגה העממית־הגדולה־הדמוקרטית היחידה, מצאה עצמה פתאום מתגוננת, וצריכה להסביר מדוע אין פריימריז לראשות התנועה. את העובדה שב־2014 היו פריימריז, וב־2016 איש לא התמודד, כבר לא שמעו בתקשורת. הנרטיב שביקש לו השמאל, התקבע. נתניהו דיקטטור, הליכודניקים משיחיים ומוותרים על הדמוקרטיה עבור "המנהיג".

ועוד, תוך כדי מערכת הבחירות, כשכבר התחממו המנועים והסכר נפרץ, כרמל שאמה הכהן, תומך מרכזי של סער, חזר על המנטרה של "ראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום". הבעיה לדידם אינה ההתנהלות של מערכת אכיפת החוק והפרקליטות, וגם לא נשמע חשש בקולם מכוחה הגובר של הביורוקרטיה מול הדמוקרטיה. להפך, "רק נתניהו" אשם, בדיוק כפי שאומרים בקמפיין של כחול לבן. בדומה, יואב קיש הסביר באולפנים: "אנחנו נכשלנו פעמיים בהרכבת ממשלה..." וסייע בקלות להשכיח כיצד השמאל וליברמן מנעו בכל כוחם את הקמתה.

השפן האחרון שנשלף היה הקריאה להצבת מצלמות בקלפיות. גם כאן, הרצון להביך את נתניהו גבר על הכל. הרי בליכוד מעולם לא נטען שהיה חשש לטוהר הבחירות. אבל כעת, מוצגים הליכודניקים כלא ישרי־דרך, ונוסף על כך גם נקבר הסיכוי להילחם בזייפנות האמיתית בבחירות הכלליות. התינוק עם המים, כבר אמרנו?

כל זה מתווסף לטרמינולוגיה של ייחוס "הסתה" לנתניהו ואנשיו, הבעת דאגה מן המינוח של "בוגד" רק כשהוא נשמע כנגד מחנה סער, ואפילו השימוש בביטויי "היושבים בבלפור" עם רמיזה לסיאוב, שכבר הפכה לשגרה. וכך, המשוואה המתסכלת שהורגלנו אליה, שבה הימין תמיד מוצג כמסית ומפלג, והשמאל, שמסית בעצמו, הוא זה שדורש מאבטחים והתנצלויות, חוזרת גם כעת בתוך הליכוד.

התמודדות פנימית היא חשובה, אבל אסור להתבלבל, המערכה האמיתית, בסופו של דבר, היא מול השמאל. אימוץ הנרטיב שלו כעת יהיה בלתי הפיך בעתיד הקרוב מאוד.