"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

שירותי יח"צ לפרקליט

,עודכן

בראיונות שהעניק לתקשורת לרגל פרישתו, נשאל שי ניצן לא אחת על הביקורות המוטחות כלפיו וכלפי הפרקליטות. ניצן הקפיד להציג תשובה הגיונית ומספקת: כל נאשם יטיל דופי בשיקוליה של מערכת אכיפת החוק, ונתניהו, כמו נאשמים אחרים, אינו יוצא מהכלל.

התמרון ברור: הניסיון הוא לייחס את הביקורת לגורמים הנחקרים, מה שמאפשר בדיעבד להאשים את הנאשמים גם בפגיעה באמון הציבור בפרקליטות. זה אולי הגיוני, אבל לא מדויק: העובדה היא שמרבית הטענות הקונקרטיות והביקורתיות ביותר נגד ניצן והפרקליטות, לא מגיעות מהנאשמים אלא דווקא מאנשי מקצוע מתוך המערכת או מגורמים אחרים שאינם מזוהים במיוחד עם סביבת נתניהו.

עורכת הדין המוערכת כנרת בראשי, למשל, יודעת לספר כיצד ניצן "תמרן את המערכת" במשפט קצב, וכאשר פנתה אליו ושאלה לפשר הדברים, הוא ענה לה בפשטות: "למי יאמינו, לך או לי?" בראשי אינה מזוהה עם נתניהו או עם הימין, למיטב ידיעתי היא גם אינה מואשמת בדבר. מדוע, אם כך, דחוף לה לרוץ מאולפן לאולפן ולחשוף את האמת מאחורי פרקליט המדינה?

עדותה של בראשי מקבלת חיזוק מצד השופטת הילה גרסטל, שהתפתלה מול המצלמה בניסיון להבהיר שניצן אינו אדם שהאמת היא נר לרגליו, וזאת מבלי לכנות אותו ישירות "שקרן". גם גרסטל אינה מאנשי נתניהו וגם היא אינה מואשמת בדבר, ובכל זאת עדותה מחזקת את זו של בראשי.

את שתי הנשים הללו מגבה אישה נוספת: ד"ר מאיה פורמן שנתנה עדות מקצועית מטעם ההגנה במשפט זדורוב. פרקליט המדינה כנראה לא אהב את העדות שלה, ופצח לטענתה במסע נקמה שכמעט חיסל לה את הקריירה.

גם העיתונאי מוטי גילת יודע לספר שמתוך הפרקליטות עולים קולות רבים שטוענים שניצן החריב את המערכת בהתנהלותו המסוכנת והשאיר מאחוריו "אדמה חרוכה". וגם גילת אינו מתומכי נתניהו ואינו נאשם בדבר. מדוע, אם כך, דחוף לו לשתף במידע הזה?

הפרופיל שעולה מאנשי מקצוע שעמדו בקשר מקצועי עם ניצן אינו משתמע לשתי פנים, ולאיש מהם אין אג'נדה סמויה או אינטרסים פוליטיים. אלה דברים חמורים המחייבים דיון.

אבל בתקשורת אצלנו חוגגים את פרישתו של ניצן כאירוע לאומי. בראשי, גרסטל, פורמן - ימתינו. במקום זה מעלים לשידור את בנו של שי ניצן, שידבר קצת על אבא. זה היה חלק ממאמץ תקשורתי לייצר לניצן פרופיל חלופי, ולהסיט את הדיון מהביקורת החריפה דרך הדגשת החיים המשפחתיים "תחת איומים ואבטחה".

כי מבחינת רבים בתקשורת, ניצן אכן זקוק לפרופיל חלופי. אם חלילה יתברר שהאדם שרדף את נתניהו רחוק מלהיות כליל השלמות המקצועי, מישהו עוד עלול להטיל ספק במניעים ובתקפות של תיקי נתניהו. ואת זה התקשורת לעולם לא תאפשר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר